גבעת חביבה עוסקת בחינוך לשלום ולחיים משותפים בין יהודים וערבים כ-60 שנה. כארגון החלוצי בתחום זה בישראל ייסדה גבעת חביבה תכניות שונות שהיו פורצות דרך והניחו את התשתית לפיתוח נרחב של תכניות חינוכיות ברחבי ישראל בעשורים האחרונים. המטרה שהנחתה בעבר את גבעת חביבה הייתה "דו קיום" בין יהודים וערבים בישראל, כשהאמצעי החינוכי העיקרי היו תכניות של מפגשים ודיאלוג.
בשנים האחרונות שינינו את התפיסה החינוכית שלנו בעקבות שלוש תובנות:
תפיסת ה"דו קיום" הניחה שניתן לבנות מארג של יחסים טובים בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים מבלי להתייחס לפערים המובנים ביחס האי שוויוני שקיים במדינת ישראל. לפי תפיסה זו, אם נצליח להפגיש בין יהודים וערבים לדיאלוג חיובי נוכל ליצור תשתית של יחסים בריאים וחיוביים בין שוני התרבות שחיים בנפרד במדינת ישראל. המציאות, החל משלהי שנת 2000, הוכיחה שתפיסה זאת נדחתה על ידי החברה הערבית בישראל אשר איננה מעוניינת להיות שותפה ב"דו קיום" ללא שינוי יסודי במעמדם של אזרחי ישראל הערבים כיחידים וכקבוצה לאומית שנהנים משוויון מלא במדינה.
ללא קבלת עיקרון השוויון והפעלתו, ה"דו קיום" מהווה מנגנון שמשמר את קיומם של יחסים א-סימטריים המאפשרים אפליה ודיכוי פרטני וקבוצתי ולכן אינם משרתים את האינטרסים של אזרחי ישראל הערבים.
בניגוד ל"דו קיום "תפישת ה"חברה המשותפת" מניחה את עקרון השוויון כבסיס לשותפות. ב"חברה המשותפת" כל אזרחי המדינה מרגישים את ישראל כביתם ושותפים לפיתוחה וטיפוחה של החברה
האזרחית בישראל. בחברה המשותפת הן היהודים והן הערבים רואים את השותפות בין יהודים וערבים כדרך המיטבית שבה הם מרגישים בנוחות ובביטחון במרחב הציבורי המשותף וחשים את עצמם כאזרחים
המדינה דואגת לצרכיהם ומכבדת את השונות בין הקבוצות הלאומיות שפועלות בתוכה.
גבעת חביבה קבעה בשנים האחרונות את ייעודה כבונה, מקדמת ומבססת את החברה המשותפת בישראל מכאן גם הצורך להתאים את התכנית החינוכית למטרה זו.
לאחר שנים רבות של "מפגשים" ובעקבות ההסלמה ביחסים בין יהודים וערבים, ולנוכח תקופה ארוכה של מתח ביטחוני ללא אופק של תהליך שלום, צפו סימני שאלה מהותיים על הפדגוגיה של מפגשי הקבוצות הנרטיביים שהתקיימו בגבעת חביבה. מפגשים אלו, שהתפתחו ברוח "תאוריית העימות ,"שכביקורת על "תיאוריית המגע "אשר נמנעה מעימות על נרטיבים שמו במרכז המפגש הבין קבוצתי את ההתמודדות על הזהויות הנפרדות והעימות בין הנרטיבים השונים. בשנים האחרונות למדנו שבתוך המציאות הנוכחית בישראל על מאפייניה הפוליטיים והחברתיים, המפגש החד פעמי שבמרכזו עימות לא רק שאינו יוצר בסיס לקרבה ושותפות ,אלא מאשש את התפיסות הקיימות אצל נוער משני הצדדים ש"אין עם מי לדבר". למדנו שללא תהליך חיצוני רציף ורב גילאי המפגש החד פעמי לא רק שאינו מהווה בסיס לחיים המשותפים הוא אפילו יכול ליצור התנגדות.
מתוך הבנה שהמעשה החינוכי דורש אקלים קהילתי שמאפשר, מחזק ומרחיב את החוויה והתובנות של החניך המשתתף בתכנית החינוכית, הבנו שעלינו ליצור בסיס עמוק ורב שנתי שמחבר את התהליך החינוכי אל הקהילות שמהן מגיעים המשתתפים, ואל האזור המשותף להם. לשם כך יש לקיים תכנית על האזור שלנו, "מנטיקתנא", שמבוססת על קרבה גאוגרפית בין שכנים מקהילות שונות, הנמצאות במתח לאומי, ויוצרת תחושה של אזוריות משותפת בקרבם של המשתתפים על מנת לקדם תפיסת עולם של שוויון וסולידריות .
תחושת אזוריות משותפת מתייחסת לתחושה שיש לבני קהילות מגוונות באזור גאוגרפי קרוב ומוגדר הבאה לידי ביטוי במרכיבים הבאים: קשר רגשי לאזור, הכרות עם האזור וידעמי חי בו, תפיסות ביחס לנגישות למשאבים אזוריים ותפיסות ביחס ליכולת להשתתף בתהליכים המשפיעים על האזור. כמו כן ,פנינו בתוכניות אלו לשינוי התודעה של המשתתפים מתפישה והגדרה-עצמית של כל קבוצה של הזהות
הפנים-קבוצתית בנפרד, תוך התמקדות באינטרסים של הקבוצה – פנימה – שלא בתלות בקבוצה השנייה, לתפישה השמה דגש על הבניה משותפת, תוך דיאלוג, של מציאות ההולכת ונבנית יחד מתוך החיים והעשייה המשותפים. זהו מעבר מתפישת המפגש כמפגש בין שני סוכנים עצמאיים, בלתי-תלויים ,המגדירים כל אחד את הטוב בנפרד וחותרים להגשמת יעדים שהוגדרו בנפרד, לתפישת המפגש כמנכיח דינמיקה ומתוכה צומחת תודעה מורכבת, מפגש דיאלוגי במסגרתו השותפות לתהליך היצירה בא ע"י ביטוי דרך ובעזרת הבניית תודעה משותפת, חזון משותף ויעדים ומטרות השייכים לשלם אשר גדול מסך כל חלקיו הנפרדים. זאת, תוך עיסוק דיאלוגי בסוגיות ונושאים קשים ומורכבים שבמסגרת "תאוריית-המגע" לא טופלו ובמסגרת "תאוריית-העימות" טופלו באופן לא בונה.