בעיניים אחרות: בזמן שהכול סביבם התפרק, הילדים האלה החליטו לצלם תקווה

תערוכת הצילומים של בוגרי התוכנית "בעיניים אחרות" זכתה לקהל חדש בבלוג הצילום של עיתון "הארץ". מוזמנות ומוזמנים לקרוא ולהתרשם מהצילומים.

ג'ינאן שרוף חלבי, מנהלת תוכנית "בעיניים אחרות" ואוצרת התערוכה "תקווה":

כשהייתי בת 15, אחי נתן לי מצלמה – ושינה את חיי. צילמתי את המשפחה, את הטבע סביב עוספיא ואת הילדים בשכונה. חיכיתי בקוצר רוח לדמי הכיס כדי לקנות עוד סרט צילום. אחר כך קרו החיים עצמם, וחלפו 25 שנה עד שסגרתי מעגל וחזרתי למקום שבו אני הכי מאושרת – מאחורי המצלמה, לצד ילדי השכונה.

זה קרה כשהתחלתי לעבוד עם נוער יהודי וערבי בתוכנית "בעיניים אחרות", שמעודדת את בני הנוער להכיר אחד את השני גם בהיעדר שפה מילולית משותפת, ולחקור את הזהות שלהם באמצעות מצלמה. עבדנו יחד במשך שנה שלמה, שבמהלכה נפגשנו אחת לשבוע, בין החדשות לאזעקות. לקראת סוף התוכנית בחרנו נושא לתערוכת הסיום, והתחלנו לצלם את עבודות הגמר. השנה, למרות ובגלל המלחמות האינסופיות שפוררו את החברה המשותפת שלנו עד אבק, הילדים בחרו בנושא "תקווה".

כשמסתכלים על הילדים מהצד, קשה להבחין שיש כאן משהו מיוחד. הם נראים כמו עוד קבוצה של מתבגרים בני 15 נבוכים ומצחקקים. אבל האמת היא שאנחנו צופים בפלא; עד השנה האחרונה, אף אחד מבני הנוער היהודים לא החליף מילה עם בני גילם הערבים, וגם לא להפך. גידלו אותם – כמו שגידלו אותנו – במערכות נפרדות, וכך מנעו מאיתנו אפשרות לאינטראקציה טבעית ולחיבור. מה עושים? מחברים.

במפגשים המשותפים של התוכנית הילדים מגלים שהרוב המוחלט של הפלייליסט שהם מאזינים לו משותף (שוקינג!), ש-90% מהמאכלים שהם אוהבים זהים (לא ייתכן!) ושכמעט כל הבעיות שלהם כמתבגרים זהות גם הן. כל 20 הנערים והנערות חיים בישראל, מדינה שמייצרת עבורם אינסוף התמודדויות, וחושבים מה יעשו עם החיים שלהם באמצעות הקלפים שחילקו להם עם לידתם. רק אחרי שהדמיון הופנם אפשר להתחיל לפרק ולהבין את מה שייחודי לכל קבוצה, את הסיפור שלה, ואיך כל אחד מהם רואה את האחר.

הילדים שמגיעים לתוכנית אמנם סקרנים להכיר אלה את אלה, אך חשוב לזכור מאין הם באים – הם גדלים לתוך חשדנות ודעות קדומות, מוצפים בפחדים קיומיים ונתרעים מפני הלא מוכר. הם שומעים על המלחמה ועל האלימות, נחשפים לפיגועים ולפשיעה ולא מחליפים מילה עם ילדים מהחברה האחרת. כשמציעים להם מסע צילום משותף שנמשך שנה, ושבמהלכו הם חוקרים דרך העדשה שאלות של זהות ושייכות, פחדים והגשמה עצמית – הם מתקרבים. עם הזמן, הם כבר לא פוחדים. הם מבינים שהאחר דומה להם הרבה יותר ממה שחשבו.

כבר שנתיים שהתוכנית נפתחת באיחור בשל הקושי לאתר בני נוער שיהיו מחויבים לתהליך. במקביל, גם בתי ספר שאהבו את התוכנית היססו לקבל אותה על רקע האווירה הציבורית במדינה. אבל התעקשתי, ולבסוף זה קרה. כך, על רקע המלחמה, המצלמות שימשו לא רק ככלי טכני אלא כאמצעי הישרדות רגשי. מצפן פנימי המציע רגעים של אחווה. התלמידים בחרו לצלם זה את זו, יצרו יחד קומפוזיציות של תקווה, צילמו פרחים ולא גדרות, יונים ולא טילים, אהבה ולא ניכור. האם החברות הזו, שנבטה בגבעת חביבה, תשרוד את מבחן הזמן? ימים יגידו.