כתבתה של נטע אחיטוב ב"הארץ", 24.7.25:
בעיצומה של החרבת היחסים השבריריים בין יהודים לערבים במזרח התיכון, בימים של גזענות גלויה, פחד משתק וחשדנות הדדית, נותר מקום כמעט יחיד בין עיי החורבות שבו עדיין שומעים יוני שלום הומות. זוהי גבעת חביבה שבפאתי ואדי עארה, שם בוערת אש התמיד של החיים המשותפים בישראל, חרף הרוחות הרעות המתאמצות לכבות אותה.
"הדרך הטובה ביותר לחנך ילדים לדמוקרטיה היא חינוך לחברה משותפת", אומרת מיכל סלע. "זה לא מותרות ולא 'משהו נחמד' שהילדים עוברים, אלא מאבק על הזכות לשוויון בישראל". סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה, שם כולל לקמפוס עצום, שכולל מוסדות רבים שהמשותף לכולם הוא חתירה לחיים משותפים של יהודים וערבים ישראלים. לדבריה, "השסע הכי ברור בתוך ישראל הוא בין יהודים לערבים, כך שבתוך מערכת היחסים הזאת נמצאת גם הדרך הבטוחה ביותר לשנות תפיסות מציאות. היחס לחברה האחרת, לא משנה אם את יהודייה או ערבייה, הוא האינדיקטור המובהק ביותר ליחסך לדמוקרטיה, לשוויון ולשלטון החוק. אם את סבורה שהם אזרחים שווי זכויות, זה אומר שיש בך יסוד של חשיבה דמוקרטית. יש תחושה שבחברה הליברלית בישראל לא מבינים עד הסוף כמה מערכת החינוך היא זירה חשובה, שחייבים להשקיע בה. נכון שזאת פעילות קשה, ארוכה, אפרורית ונכון שזה מרגיש כמו שיח מיושן, לא היי־טקי, אבל זה קריטי להמשך חיים ליברליים בישראל".
למרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה מגיעים בכל שנה כ-23,000 תלמידים, כ-1,000 מורים יהודים וערבים ועוד כמה אלפי מבוגרים, שנהנים (הנאה היא רכיב חשוב בפעילויות שעל הגבעה) מתכנים שוחרי שלום, שעוסקים באפשרות לחיים משותפים ושוויוניים. הם לא מתחמקים מהמציאות הקשה, אלא מנסים לשנות אותה. בין היתר יש במקום תוכניות חד־לאומיות ותוכניות משותפות ליהודים ולערבים, קייטנות, חוגים, בית ספר ממלכתי, חוגים לכדורגל, צילום, אמנות וקרמיקה, הרצאות, מרכז ללימודי ערבית, מרכז ללימודי עברית, רזידנסי לאמנים וגם תיכון בינלאומי, שבו שליש מהתלמידים יהודים, שליש ערבים ושליש מרחבי העולם.
סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה זה חמש שנים. בעבר ניהלה את המחלקה לחינוך של השומר הצעיר, עבדה כעיתונאית ועורכת ברשת ובחדשות 2 וגם כמייסדת־שותפה של ארגון "משרוקית", עמותה שהוקמה ב–2016 במטרה לחשוף שקרים ודמגוגיה של השלטון והתקשורת הישראליים. סלע עבדה גם כמה שנים בקרן החדשה לישראל ובכנסת, שם היתה עוזרת פרלמנטרית של חברת הכנסת לשעבר מיכל בירן (העבודה) ובהמשך עבדה בקמפיין של יצחק הרצוג וציפי לבני וכעוזרת מחקר של יולי תמיר. תמיר היתה זו שדחפה אותה ללמוד מדיניות ציבורית, תואר שעשתה באוקספורד, אנגליה. כששבה מלימודי התואר השני היא רצתה לעבוד בממשלה וחיכתה עד שממשלת נתניהו תתחלף. בינתיים ביקשה להשפיע בחברה האזרחית, תחום שבמהרה הפך לתשוקה המקצועית שלה.
לתפקיד המנכ"לית של גבעת חביבה נכנסה במרץ 2021, רגע לפני אירועי מאי 2021 האלימים, שבהם יהודים וערבים ישראלים פרעו אלה באלה בירושלים, לוד, בת ים, חיפה ועוד. רבים שיערו שבעקבות אירועי השעה ומפלס החששות המאמיר הפעילות בגבעת חביבה תצטמצם, אבל קרה בדיוק ההיפך. אל הגבעה הגיעו יותר ויותר פניות לקחת חלק בתוכניות השונות שהמרכז מציע, גם מיחידים וגם מבתי ספר. גם אחרי 7 באוקטובר מספרי התלמידים נותרו יציבים.
התוכניות בגבעת חביבה דינמיות והארגון מתאים את תכניו לצורכי השעה. על כן, באותם ימים ראשונים של אבל, כאב ומלחמה לא הוקמו שם קבוצות משותפות ליהודים וערבים, אלא קבוצות נפרדות בלבד. סלע מסבירה כי אנשי החינוך עצמם הם שהביעו צורך בתוכנית כזאת ובגבעת חביבה מיד נענו לבקשותיהם. "הם חיפשו דרכים לעודד את הנוער, שחש מפוחד ומבולבל. במיוחד בני נוער ערבים, שמרוב פחד פשוט שתקו. הם לא העזו להגיד מילה על הנעשה וחוו תחושת רדיפה. כך גם חשו מורות ערביות במערכת החינוך היהודית. זה הוביל רבים לפנות אלינו בבקשת עצה. בעקבות הפניות האלה הבנו שאנחנו צריכים לצאת מאזור הנוחות שלנו ולתמוך גם באנשים מעל גיל 18, אז פיתחנו גם תוכנית מנהיגות יהודית-ערבית שעוסקת בהבנת הנרטיב של האחר".
בסיור במקום, בעיצומו של החופש הגדול, פגשתי בני נוער דוברי ערבית שבדיוק אכלו את תוצרי יום הבישול שהוכנו בקייטנת העברית שפועלת במקום. המדריכים עברו איתם בסבלנות על שמות הכלים והסכו"ם וניכר שהם כבר הפנימו היטב את שמות הפירות בעברית. המדשאות המוריקות, מגדל המים בטבורו של הקמפוס והארכיטקטורה הקיבוצית המאפיינת את המבנים במקום משרים אווירה מיוחדת — מצד אחד הכול נראה מוכר ונוסטלגי תחת השמש הישראלית הצורבת, ומצד שני השלווה פה מתנהלת ברובד אחר. כמה ימים קודם לכן הסתיים באותו בניין חוג צילום משותף לבני נוער יהודים וערבים, שאותו מרכזת ג'ינאן חלבי זה שנים רבות. היא מספרת שבהתחלה היחסים בין הילדים היהודים והערבים היו מהוססים, אבל מהר מאוד נוצרו שם חברויות עמוקות, "דפוס שחוזר על עצמו בכל שנה", לדבריה. שיטת העבודה של חוג הצילום היא מתן משימות משותפות, כך שהילדים חייבים לעבוד יחד. "גבעת חביבה הוא מקום ששומר על שפיות במציאות לא שפויה, זה מקום של תקווה, של חיבור, של עתיד", אומרת חלבי, שמשקיעה גם בשמירה על קשר רציף עם בוגרי תוכניות הצילום וכך מוודאת שהתשוקה לצילום ולחיים משותפים לא נסדקת תחת עומס החיים בישראל.
אחת התוכניות המבוקשות של גבעת חביבה היא הוותיקה שבהן. היא נקראת ימ"י, ראשי תיבות של "ילדים מלמדים ילדים", ובמסגרתה הילדים עוברים הכנה בבתי הספר שלהם ואז נפגשים לסמינרים משותפים בגבעת חביבה. מרכז התוכנית הוא זכרייה מחאמיד, שמספר כי בשבילו ובשביל רבים מבני הנוער שהוא מדריך: "גבעת חביבה זה המקום שבו אנחנו מרגישים בטוחים, אבל כשאנחנו יוצאים משער הגבעה לפעמים יש תחושה שאנחנו לא מתמצאים יותר בחברה הישראלית. כל צד מקצין ומסתגר יותר ויותר. אני גם מורה לאזרחות ואני רואה את השינוי בתוך הכיתות. ברור שיש רגעים של ייאוש, אבל אני פועל לא בשביל עצמי, אלא בשביל הילדים שלי והתלמידים שלי. אין לנו לאן ללכת, זאת המדינה שלנו ולכן חשוב שנמצא דרכים להשתלב בה".
אחת הדרכים להשתלב היא לימודי עברית לתלמידים ערבים ולימודי ערבית לתלמידים יהודים. בגבעת חביבה פועלת תוכנית שבמסגרתה מורים יהודים מגיעים לבתי הספר הערביים ומלמדים את התלמידים עברית. "זה יכול להיות די מלחיץ להיות המורה היהודי היחיד בבית ספר ערבי", אומרת סלע. "רבים מהם לא יודעים ערבית וחלק מבתי הספר שוכנים ביישובים שהתרחשו בהם רציחות, ועדיין זאת תוכנית מאוד פופולרית, הן בקרב המורים היהודים שמבקשים להצטרף והן בקרב בתי הספר הערביים שמזמינים אותם. כל מורה יהודי מצוות למורה ערבי מבית הספר שמלווה אותו, לפעמים אפילו עד האוטו או מחוץ לכפר. נוצרו חברויות כל כך יפות בין המורים היהודים והערבים. אחרי 7 באוקטובר חשבנו שאין סיכוי שהמורים היהודים יחזרו ללמד ביישוב ערבי, ולכן היינו בשוק כששבועיים בלבד אחרי 7 באוקטובר כל עשרות המורים בתוכנית, להוציא אחת שפרשה, חזרו ללמד ועושים זאת עד היום. זה היה אחד הדברים היחידים שנתנו לי תקווה באותם ימים".
לאחר 7 באוקטובר קמפוס גבעת חביבה קלט מיוזמתו 300 מפונים משדרות, נתיבות, אופקים ואשקלון. מקצתם סוהרים, שומרים ועוד אנשי מקצוע הנושאים נשק ברישיון. בה בעת מסתובבים בגבעת חביבה ערבים רבים שמשוחחים בערבית. סלע פתאום הבינה "שיש לי פה סיר לחץ מאוד רציני. מצד אחד 300 מפונים עם רמות שונות של פוסט־טראומה. מצד שני, הרבה מאוד ערבים בכל הגילים". כדי לפרק את המתחים מראש היא הזמינה את כל מי שמתגורר בגבעה לשיחה משותפת, שבה סיפרה על המקום ופועלו והסבירה שלפעמים יתרחשו שם סיטואציות שעלולות להיראות כמו משהו אחד, אבל הן למעשה מעשה חינוכי — שני אנשים מתווכחים בערבית, לדוגמה. היא ביקשה שלא ימהרו לירות באף אחד. "יצאנו מחודשי האירוח האלה בלי אף תקרית יהודית-ערבית ועם הרבה סצנות יפות של ילדים יהודים דתיים, מפונים מהדרום, שמשחקים כדורגל עם ילדים ערבים מהאזור".
"אנחנו עם הידיים בבוץ", אומרת סלע ומתכוונת לכך שבגבעת חביבה לא עוסקים בקמפיינים, במחקרים או בשינוי שיח ציבורי, אלא בחינוך סיזיפי, יומיומי, מאתגר ולא תמיד מתגמל, גם באזורים מאתגרים של החברה הישראלית — יישובים ערביים שהפשיעה בהם גואה או יישובים יהודיים שנפגעו קשות. הם לא מוותרים על אף אוכלוסייה ומציעים את מרכולתם בכל הארץ.
את השיטה הזאת, של חריש יסודי ובלתי אמצעי בתוככי החברה, למדה סלע במקום מפתיע. אחד התחקירים הממושכים שעסקה בהם כעיתונאית ב"רשת" היה סרט דוקומנטרי על נוער הגבעות. במסגרת התחקיר בילתה חודשים ארוכים עם נוער הגבעות ומנהיגי המתנחלים. "יש לי הרבה שעות עם איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין", היא אומרת. "מעטים בחברה הליברלית בישראל מכירים אותם ואת הגיאוגרפיה של הגבעות כמוני. מה שראיתי שם ולמדתי מהם זו עבודה סיסטמטית ארוכת שנים, שכוללת הרבה השקעה בבניית מנהיגות מתוך עשייה. הם אמנם בנו מנהיגות חולנית, אבל הם יודעים לעבוד עם בני נוער ולגייס אותם ל'מטרה'. ראש הלשכה של בן גביר, לדוגמה, היה חניך שלו בתנועת נוער הגבעות. היה שווה מבחינתו להשקיע בכך שני עשורים. אם אנחנו רוצות לראות בצה"ל קצינים שלא מבקשים 'למחוק' את האוכלוסייה הפלסטינית, שלא מתנהגים כמו שקצינים מסוימים מתנהגים היום בעזה, שלא יוצאים למלחמות השם, אלא רק למלחמות על שמירת הביטחון של ישראל, צריך להתחיל בחינוך. אין קיצורי דרך".
אילו תכנים המתנחלים האידיאולוגיים יוצקים מבחינה חינוכית?
"הם רואים בעצמם חלוצים, שגרים במערב הפרוע. אם תוסיפי אמונה, מסירות נפש, גזענות, שנאה, אלימות ומעל כל זה מנהיגים כריזמטיים וחדורי מטרה — את מקבלת חוויה מלהיבה של תנועת נוער עם תחושת עוצמה בלתי מוגבלת. הם אומרים לבני הנוער, 'אתם החוק, אתם מחליטים, יש רק אדמה, אתכם ואת אלוהים'. זה מאוד חזק. במקביל יש להם גם את החינוך הפורמלי בדמות מפעל מטורף של מכינות, שמחנכות לאמונה והקרבה. הם עושים את זה כבר 20 שנה ובשנים האחרונות קוצרים את הפירות בשלטון.
"צריך להוקיע את החינוך המשיחי הקיצוני של המתנחלים ובמקביל ללמוד את דרכי הפעולה שלהם", ממשיכה סלע, "כי מלכתחילה הם למדו מאיתנו. הם לקחו את ההתיישבות העובדת כמודל, העתיקו את המתודות, הלהט, האתוס הקבוצתי המכונן של הקיבוצים והרצון להיות אליטה משרתת והכניסו לזה ערכים מעוותים. כמי שגדלה בשומר הצעיר, ראיתי אצל נוער הגבעות תמונת מראה חולנית. זאת אותה מסגרת, רק בפנים יצקו ערכים רקובים. בדיוק צפיתי בסרטון של קטטה בין נוער ירושלמי יהודי לבין עובדים ערבים בסינמה סיטי בירושלים. הנערים היהודים צעקו 'מוות לערבים' — זה נובע מהיעדר מוחלט של הצבת גבולות שיח במערכת החינוך. במקום שאנחנו נחנך אותם איך להתנהג, החינוך המתנחלי הוא זה שמחלחל למערכת החינוך הציבורית. הם אליטה משרתת שהצליחה להשחית את עמוד השדרה המוסרי של ישראל עמוק בתוך הקו הירוק".
למה דווקא הם הצליחו להחדיר את האידיאולוגיה שלהם לבני הנוער?
"הפוליטיקאים שלכאורה מייצגים אותנו עשו סדרה של טעויות פוליטיות. קודם כול, מאז מרצ אף מפלגה דמוקרטית ליברלית לא נלחמה על תיק החינוך. המפלגות הדתיות־הלאומיות נלחמו על התיק הזה, שהוא אחד הגדולים בממשלה — עם תקציב של 70 מיליארד שקל. כך קרה שהחינוך הממלכתי הרגיל הופקר לכוחות שהכניסו אליו תכנים דתיים, אנטי־דמוקרטיים, אנטי־מדעיים, אנטי־שוויוניים. רואים את זה בכל מפה שתלויה בכל כיתה בבית הספר — לא מסומן שם הקו הירוק ולא שטחי הגדה. יושב ילד בבית ספר ממלכתי במרכז תל אביב, מסתכל על המפה הזאת וחושב שהוא יכול לנסוע עם קורקינט לרמאללה".
איזו קונטרה אפשר לתת מהכיוון הליברלי שוחר השלום?
"כרגע אין באמת קונטרה אל מול זה. יש כעס בקרב חילונים על הדתה של מערכת החינוך. זה מאבק חשוב, ברור, אבל חייבים להוסיף להתנגדות עקרונות חיוביים. לא רק 'מה לא', אלא גם 'מה כן'. חינוך לא יכול להיות רק נגד, חייבים למלא את הוואקום ואי אפשר לסמוך רק על ההורים שיעשו את זה. במחנה הדמוקרטי סבורים שבסך הכל צריך להזכיר לציבור בישראל שהם אוהבי אדם ודמוקרטיה. אז משקיעים מיליון שקל בקמפיין שמכריז כמה דמוקרטיה זה דבר חשוב. הבעיה היא שאנחנו כבר לא שם. במשך שנים חדרו לנו למערכת החינוך, הוציאו ממנה את התוכן הליברלי־דמוקרטי־שוויוני והכניסו תוכן רקוב מוסרית. הילדים שלנו כבר לא במקום שהם רק זקוקים לתזכורת, הם צריכים את כל החינוך מהיסוד. אני מעריכה עבודה של מחקר וקמפיינים, אני חלילה לא מזלזלת בזה, אבל אני גם יודעת שאם לא נשקיע בחינוך ובעבודת שטח יסודית זה יהיה הפסד ודאי גם בטווח הרחוק. איבדנו את התודעה הפוליטית של דור שלם, את הרצון להיות מעורבים, את ההבנה הבסיסית של מהי דמוקרטיה ולמה שוויון הוא קריטי כדי לקיים אותה. עלינו לבנות מחדש מערכת חינוך שתגדל את המנהיגים הבאים. אין בעיה לעשות קמפיינים למצביעי לפיד כדי להשיב אותם 'הביתה', אל ערכי הדמוקרטיה השוויונית, אבל עלינו לטפל גם בחומר הגלם של האזרחים. חומר הגלם הזה הוא ילדים ובני נוער".
איך עושים את זה בפועל? איך נראה חינוך לחברה משותפת?
"קודם כול ללמוד על ההרכב של החברה הישראלית. תופתעי לגלות שהמון תלמידים בישראל חסרי מושג לגבי הקבוצות השונות. הם לא יודעים שחיים בישראל גם אזרחים מוסלמים, דרוזים ונוצרים, שקיים הבדל בין אזרח ישראלי־ערבי לבין פלסטיני שגר בשטחים, ובטח שהם לא מכירים את המעמד יוצא הדופן של תושבי ירושלים הערבים. בסמינרים שלנו יש מדריך דובר עברית ומדריך דובר ערבית ויש כללים נוקשים ולא כל כך ישראליים לניהול דיאלוג. צריך להקשיב לצד השני ולדבר רק בתורך, ובמשך היום הם לומדים על השונות והדמיון ביניהם, מדברים על האינטרסים המשותפים שלנו. בסוף כולנו אזרחים במדינת ישראל ויש לנו רצון מאחד שיהיה פה טוב. נניח, הגנת הסביבה היא אינטרס משותף. מדובר בבני נוער, אז תחומי העניין המשותפים רבים — כדורגל, אופנה, מוזיקה וכן הלאה. מהר מאוד זה מקבל צורה של סמינר מתבגרים רגיל, שבו הם עוסקים בדברים שמעניינים את בני גילם".
איך מנטרלים מוקשים של גזענות במפגשים המשותפים?
"באמצעות מורטוריום חינוכי", אומרת סלע. את המושג מורטריום טבע הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אריק אריקסון. כוונתו לכך שיש לאפשר לבני נוער מרחב פתוח של התנסויות, אפשרויות ונטילת תפקידים חברתיים שונים ללא שיפוט או ביקורת כדי שיוכלו לגבש בעצמם את זהותם לקראת כניסתם לחברה כבוגרים. סלע מתארת את המורטוריום החינוכי שהם דוגלים בו כך: "דמייני מרחב בטוח מוקף בגבולות רכים, נניח אולם התעמלות עם מזרנים על הרצפה ועל הקירות. את נעה בתוכו ומרגישה מספיק בטוח לעשות טעויות כי את יודעת שלא תיפגעי. גם אם תגיעי לגבול הוא לא יכאיב לך, אלא רק יגרום לך לשוב בחזרה למרכז החלל. זה המרחב שאת אמורה לייצר בשביל ילד כדי שיתאפשר תהליך חינוכי, הוא צריך להרגיש בטוח להגיד משהו 'לא בסדר' בלי שיהיו לכך השלכות קשות. מצד שני, צריך להשיב אותו לחלל המוסכם כשהוא מגיע לגבול. ככה מנטרלים את מוקשי הגזענות".
נדמה שבישראל מתקיים מורטוריום חינוכי ליהודים בלבד. בעוד היהודים יכולים להגיד דברים נוראים על ערבים ללא השלכות, לערבים אסור להגיד כלום.
"אענה לך באמצעות דוגמה. באחד המפגשים המשותפים שהיו לנו קצת אחרי 7 באוקטובר נערה ערבייה אמרה לנערה יהודייה משהו ברוח 'ברור שאני נגד מה שקרה ב–7 באוקטובר, אבל גם אסור לשכוח שיש היסטוריה לפני, שיש כיבוש'. מה שהיהודייה שמעה זה שהערבייה מצדדת במה שקרה ב–7 באוקטובר, ומבחינתה זה אומר שהיא בעד רצח, אונס וחטיפות. היא היתה נסערת מאוד. חשוב להבין שיש גם פערי שפה שמקשים והבדלים בגישה. בעוד שהילדים היהודים בדרך כלל מדברים יחסית בחופשיות ורגילים להתווכח, הילדים הערבים פחות מורגלים בזה".
ואיך הסיפור התגלגל משם?
"הנערה היהודייה התקשרה לאמא שלה ואמרה לה שיש כאן 'תומכי טרור' ושתבוא מיד לאסוף אותה. האם התקשרה להודיע לנו שהיא עומדת להגיש תלונה במשטרה נגד הילדה הערבייה ושהיא בדרך לאסוף את בתה. עכשיו, אם היא מגישה תלונה יש סיכוי סביר שהנערה הערבייה תיעצר ואולי גם בני המשפחה שלה והצוות החינוכי של בית הספר שבו היא לומדת. ברמת פלנלית על העיניים ותיק במשטרה. זאת לא סיטואציה מופרכת בימים אלו. אז ביקשנו ממנה שלא תגיש תלונה עד שנדבר פנים אל פנים. עד שהיא הגיעה לגבעת חביבה, הילדה שלה כבר שכחה מכל הסיפור ובכלל לא רצתה לעזוב את הסמינר כי היא נהנתה. מצאנו את עצמנו מרגיעים את האם, שסיפרה שהיא פוסט־טראומטית ולכן הגיבה כמו שהגיבה. בינתיים המשפחה של הנערה הערבייה גם הגיעה לגבעת חביבה בעקבות קריאה של הבת, ולפי מיטב הקלישאה — היא הביאה אוכל טעים לכולם והיום הזה הסתיים בארוחה חגיגית, חיבוקים וחברות אמיצה בין שתי המשפחות. הצלחנו לפתור את זה באמצעות המחשבה על מרחב בטוח, הילדות דיברו רגע ביניהן בלי שיפוטיות ובהקשבה, ליבנו את הדברים וחזרו להיות נערות שמחות כמו שנערות צריכות להיות. התחושה שלנו כאן מאז 7 באוקטובר היא שבני הנוער על קוצים, בדיוק כמו המבוגרים סביבם, אבל כאן יש להם מקום לעבד את זה ולפגוש את האחר".
מפתיע לגלות שאתם עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם משרד החינוך. מה למדת מהעבודה איתם?
"כשמדברים על חינוך בישראל מיד עולה תמונה עצובה ונשמעת הטענה שאין סיכוי ואין תקווה, אבל לדעתי זה בדיוק להיפך — זה המקום עם הכי הרבה סיכוי ותקווה. אין כמעט מדינה בעולם שיש לה מערכת חינוך כל כך ריכוזית כמו ישראל. משרד החינוך מעסיק את כל המורים, שולט בחומר הלימוד וכמעט כל האוכלוסייה שולחת את ילדיה לבתי ספר ציבוריים. אין לזה אח ורע בעולם. לכן זאת מערכת שאפשר לעשות בה רפורמה בקלות יחסית. אני מכירה באופן אישי המון אנשי חינוך, בתי ספר ועובדי משרד חינוך נפלאים ומלאי תחושת שליחות".
יש תחושה הפוכה, שהריכוזיות היא כלי שליטה של הממשלה להחדיר את האג'נדה הלאומנית־הדתית שלה, שלא לטובת החינוך הליברלי.
"נכון שכרגע זה לא לטובה, אבל אפשר בקלות להפוך את היוצרות. הדבר היפה בחינוך הוא שכמעט תמיד אפשר לתקן. לדוגמה, אפשר להעלות בקלות את מעמד המורים, ובמיוחד לשפר את המעמד של המורות הערביות. מספיק ששר החינוך יגיד משהו טוב על המורים, ייתן להם גב, ידבר על החשיבות של המקצוע, ומיד האווירה כלפיהם תשתנה. אני פוגשת מורים מפוחדים, עייפים, שלא מרוויחים הרבה כסף, שצועקים עליהם, שלא רואים אותם, אבל מצד שני אותם מורים בדיוק הם גם האנשים הכי מסופקים בעבודה שלהם. הם נהנים ללמד, יש להם תשוקה לחינוך והמון אכפתיות לתלמידים שלהם. כשמורה חווה סיפוק בעבודה שלו, זה לא דומה לסיפוק בשום עבודה אחרת. אני יודעת שבימים אלו הכול נדמה נורא ומייאש, אבל אני אומרת לך בוודאות שהרוב המוחלט של האזרחים בישראל, ילדים ומבוגרים, רוצים לחיות בשקט, רוצים שיהיה להם טוב, רוצים עתיד אחר. אני רואה כאן המון אנשים מאוכלוסיות שונות, ששומעים דברים קשים בבית, ואז במפגשים ספורים בלבד משנים את תפיסת העולם שלהם לגבי 'האחר'. חיים משותפים טובים הם אפשריים, אני רואה את זה יום־יום".
המאמר בעיתון המקוון – כאן.
צילום: דוד בכר
