חינוך לערכים דמוקרטיים אינו עוד פרק בבחינת הבגרות באזרחות. הוא צריך להתחיל בגן, להמשיך בכל שנות בית הספר ולחבר בין ידע, מיומנויות וערכים: להכיר את מוסדות השלטון ואת גבולות כוחם, לפתח חשיבה ביקורתית, להבחין בין עובדה לתעמולה, להתפשר ולהתארגן כדי להשפיע. חינוך שכזה צריך להתקיים באקלים הבית-ספרי עצמו, במקום שבו תלמידים לומדים לשאול, לחלוק, להקשיב ולהשפיע.

לשם כך נדרשים נשות ואנשי חינוך שיודעים כיצד לנהל דיון על נושאים שנויים במחלוקת ומקבלים גיבוי לעשות זאת. באקלים הנוכחי, מורים נמנעים מכל שיח שהוא, לבל יהפכו לסרטון בטיק טוק ולמושא ללינץ' ברשתות. מערכת חינוך שמפחדת ממחלוקת אינה יכולה לגדל אזרחים דמוקרטיים.

בעולם בכלל ובישראל בפרט חינוך לחברה משותפת הוא המבחן המעשי לחינוך לדמוקרטיה. במערכת המפוצלת לזרמים נפרדים, צעירים יהודים וערבים מסיימים 12 שנות לימוד בלי לפגוש את בני החברה האחרת. מפגש ביניהם הוא תשתית אזרחית חיונית. על מנת שיוכלו להכיר, להתווכח ולבנות אמון גם כשהמחלוקת עמוקה. להסכים שלא להסכים ולראות במי ששונה ממני שותף לגיטימי ושווה במרחב האזרחי. לשם כך, נדרש תהליך מתמשך, שמתחיל בגיל צעיר והופך לחלק קבוע מן החינוך בישראל.

המבחן הזה אינו נעצר בפתח הכיתה. הוא מתחיל בהרכבת הממשלה. ממשלת שינוי אינה יכולה לשעתק, בגרסה מנומסת יותר, את הדה-לגיטימציה של הימין לציבור הערבי ולנציגיו הנבחרים. אי אפשר להיות ליברלי ודמוקרטי ולפסול מראש את נציגיהם של חמישית מאזרחי ישראל.

כך שעצם השותפות של נציגי הציבור הערבי בממשלה היא שיעור בסיסי באזרחות. עבור צעירים ערבים, שגדלים בצל פשיעה מדממת והפקרות, שותפות פוליטית תוכיח שהצבעתם נספרת ושיש להם דרך לשנות. המסר עבור הצעירים היהודים קריטי אף הוא: האזרחים הערבים שותפים לחברה ולמדינה, וכפועל יוצא מכך לשלטון.

במחנה הליברלי כבר נפלה ההבנה שתיק החינוך אינו פרס ניחומים שמחלקים בסוף המשא ומתן הקואליציוני. כעת יש לדרוש שקווי היסוד של הממשלה יכללו תוכנית מחייבת ורב-שנתית לחינוך לדמוקרטיה מגיל הגן ועד י"ב, הכשרה וגיבוי למורים, שילוב אוריינות אזרחית בכל מקצועות הלימוד, ומפגשים מתמשכים בין תלמידים יהודים וערבים כחלק מהתשתית החינוכית.

חינוך אינו תחליף להשקעה שוויונית, למאבק בפשיעה בחברה הערבית או לשותפות פוליטית אמיצה. אבל בלעדיו, גם ממשלה טובה תתקשה לתקן את הנזק שנעשה כאן.

פורסם לראשונה ב-YNET.