פואד אגבאריה, האמן הוותיק הנע על הקו שבין מוסמוס לאום אל פאחם, מציג ציורים וירטואוזיים לצד מיצבי ברזל דקים והמיצב 'צבר' שהכין במיוחד לתערוכה בגלריית גבעת חביבה לאמנות. אגבאריה, הנע גם על הקו שבין זהויות והשתייכויות מציע לצופים להתפתל בין שורשיו.
אגבאריה חוקר את עברו בידיים: הטקסטורות הגסות שגרף מהאדמה, אותה הוא מעבד עד היום, מונחות על הקנבס באופן המחייה את ציוריו הריאליסטיים והפנטסטיים גם יחד. נוף ילדותו, הפראי והטעון, השתנה במהלך חייו והקנה לו תחושות קשות של אכזבה, תסכול וניתוק רגשי. את אלו תרגם לאמנות השולחת שורשים לכל עבר, נאחזת ונעקרת, משתרגת ומרפה. מוטיב השורשים מופיע בכל עבודותיו, כסמל המבקש להינעץ באדמה לאומית, משפחתית וחקלאית, אך נתלש וחושף שורשים חיים בולטים, חושניים ואגרסיביים, המחברים אותו לאביו ולאימו, לזיכרונות הילדות, לתרבות, ולתלישה בה הוא נאחז.
אגבאריה מגדל משוכות צבר ומייצר ייחורים, כופה קרבה על צמחים שלא בחרו להתקרב, ומקים לתחייה רעיונות שנולדו במטע שלו, הממוקם לא רחוק מחומת ההפרדה. הקטיעה הזו של המרחב ושל מרקם החיים באה לידי ביטוי בציורים גדולים, עשירים במשוכות צבע, שממלאים את קירות הגלריה, נעים בין כעס לבין ליריות וגעגועים. במרכז החלל ניצב המודל החי, צבר ששורשיו החשופים והתלושים יונקים נוזל – ספק מים ספק דם – ממקור מלאכותי; כך ממשיך הצבר להתקיים ולנשום גם מחוץ לסביבתו הטבעית, מונשם על ידי האמן.
לראשונה, גם שטיחיו של אגבאריה עוברים מטמורפוזה: לאחר שצייר שטיחים פלסטיניים רקומים רבים מספור, הפעם גם הם הופכים למיצבים מתכתיים, חתוכים בלייזר, כשחוטיהם הצבעוניים מתחבאים מאחוריהם ומזכירים את סדר הדברים המוכר. גם שטיחים אלו, שאיבדו את רכות הבד, מספרים את סיפורו ושולחים שורש לעבר הביוגרפיה הפרטית והלאומית שלו.
שמות היצירות: 'דוכן הזיכרון', 'עיוור במולדתו', 'בין שמיים לאדמה'
