היום ומחר – 8-9.10.25 – החל מהשעה 17:00, גבעת חביבה תתמלא באורות, צבעים ויצירה. מוזמנות ומוזמנים לגלריה חיה של מיצגי אמנות עכשווית, תיאטרון רחוב, מחול, פסלים ותערוכות. יחד ולחוד ינסו האמנים המשתתפים באירוע לענות על השאלה המרחפת מעל האירוע – מי אחראי פה?
כרטיסים – כאן.
עבודות האמנות בפסטיבל מוצגות על ידי האמניות והאמנים:
עמית כבסה, גבע אלון, אולפן למחול מנשה, ישראל נטע, ליאן שרקייה, דריה אפרת, אביטל גבע, רוני פיקסלר, רותם שרף, פואד אגבאריה, איציק אילוז, ודים נמירובסקי, יוס שטייבל, אמני בית הספר לקרמיקה גבעת חביבה, אמניות הסדנה להדפס גבעת חביבה, הדס אלמגור, תיאטרון לאלתר, ג'ולי אבישר, טל אלון, קובי גרוסמן ולאה חממי, עינב יונסי, עדי צפריר, נעמי בן יוסף, תוכנית 'עיניים אחרות' באוצרות גי'נאן חלבי, מירב קינן, מורג'אן אבו דיבה, עידן גולקו, אביביה פייטן יפרח, רם שחר, סיגלית לנדאו.
גבעת חביבה, ארגון המקדם חיים משותפים גם בזירת האמנות, ממליץ להפנות מבט לתערוכות ומיצגים שלא תמצאו במקום אחר:
"ענני בית" של ליאן שרקיה
המיצג של ליאן בפסטיבל "מתחת לפנס" מדבר על שבריריותו ונזילותו של מושג הבית והקושי לייצר היום קורת גג ומקום בטוח: "במיצג שלי אני גוררת בלוקים מקרח ומנסה לבנות מהם בית. אבל החומר נמס, מתפורר, נעלם מול העיניים. המאמץ הפיזי הופך לטקס של תקווה ושברון – הרצון לבסס מקום, לבנות קירות – אך הוא מתנגש עם הארעיות של המציאות. הבית שנבנה מתמוסס ברגע בו הוא נולד".
ליאן מציגה ניסיון אמנותי להיאחז בחלום על בית, למרות הוודאות שבית המורכב מבלוקים של קרח יימס. במהלך המיצג תעביר את הבלוקים המקום בו הם נערמים ל"אתר בנייה" בו היא בונה את הבית. המיצג "ענני בית" מבוסס על עבודה קודמת שלה, המורכבת מבלוקים שאספה מבתים שהמדינה הרסה בגלל היעדר היתרי בנייה, בלוקים עליהם הדביקה תמונות של בתים אחרים – מהארץ ומחו"ל – כולל ארמונות ובתים מפוארים. ב"מתחת לפנס" ליאן מחבקת בלוק קרח קר, שנדבק לבגדים ושורף את העור, והולכת איתו בשעה בה הוא מרטיב אותה ומשאיר את סימניו עליה. למתבונן מהצד הפעולה מזכירה משחקי ילדות, כמו בנייה מקוביות עץ בגן, אבל זה ממש לא המצב. הבית הנבנה לא יציב, נמס, והניסיון לבנות בית של ממש הוא עניין אבוד.
ליאן מספרת על ההקשר ההיסטורי והאישי של העבודה: "גדלתי בבית ההורים, שעמד בשכונה רגילה, ובבגרותי עברנו לשכונה חדשה עם בתים חדשים וגדולים בני 3-4 קומות. בהתחלה ראיתי הרבה בניה, אבל בשנתיים האחרונות אני רואה בעיקר הרס. גל של הריסות בתים בשכונה, בהיעדר היתר בנייה, שינה את הנוף. אנשים לא מדברים על ההרס, כי מה שקורה בעזה ומה שקרה ב-7.10 דחק את העיסוק בהריסות בתים הצידה, אבל אני מתעקשת לשאול מי נותן היתרים? מי מאפשר לבנות? למי אכפת מאנשים שחלמו על בית לגדל בו משפחה והתעוררו לתוך הרס הבית ואבדן החלום".
העבודה של ליאן מתכתבת עם נושא הפסטיבל – "מי אחראי כאן?" – כי היא שואלת מי אחראי לבנייה ולהריסה של בתים, איך אפשר לבנות בית יציב במדינה המשמשת אמנם כבית לכולם אבל קשה מאד לזכות בה לבית יציב ובטוח.
"מפלסים רכים" של רוני פיקסלר ודריה אפרת
רוני ודריה, בוגרי תוכנית הרזידנסי בגבעת חביבה, מציגים בפסטיבל "מתחת לפנס" את המיצב "מפלטים רכים" – 3 אוהלים שיצרו מניילון של חממות. האוהלים שיצרו הם תוספת של מרחב לגבעת חביבה – המציעים אפשרות למבקרים להיכנס לפסטיבל ולצאת ממנו, לכמה רגעים, למקום אחר. האוהלים מציגים דימויים שונים, וקוראים לקהל לבחון איך הם נראים מבפנים ומבחוץ.
מכיוון שהאוהלים שקופים ומוארים מבפנים, נוצר סביבם ובתוכם משחק של אור וצל, מעין תיאטרון צלליות עצמאי המוקרן מבפנים החוצה, כשהשהיה בתוך האוהל שונה מההתבוננות בו מבחוץ. האוהל הגדול מיועד לארבעה עד חמישה אנשים, הבינוני מיועד לשני אנשים, והקטן מאפשר רק לשכב על הדשא ולהשחיל פנימה את הראש. האוהל הקטן מעוצב כספר פתוח, והמתבונן רואה מול עיניו דפים של ספר פתוח, המוצג בפניו באופן לא שגרתי.
התכנים שהאוהלים מביאים איתם מדברים על ארעיות, פליטות ותלישות הרלוונטיים למתרחש בעולם בימים אלו. תיאטרון הצלליות באוהל הזוגי לא יהיה מבדר, בניגוד לתיאטראות צלליות אחרים גם לא יהיה מזעזע. האוהלים השונים מציעים חוויות השתתפות שונות, ולמרות שהחומר ממנו בנויים האוהלים הוא ארעי, האמנים מנסים להפוך את המיצגים לעמידים כדי שאנשים רבים יוכלו לחוות אותם באופן פעיל, בעודם לוקחים בחשבון הרס הדרגתי שהוא חלק מהחוויה עליה מדברת היצירה.
"תקווה" – תערוכת הצילומים של בוגרי תוכנית "בעיניים אחרות" בגבעת חביבה
במסגרת פסטיבל "מתחת לפנס" מוזמנים המבקרים לחלל עגול במרכז היהודי-ערבי ששמו "המדאפה". מסביב לחדר מוצגים צילומים אותם צילמה ג'ינאן חלבי וצילמו ילדים יהודים וערבים, המרכיבים יחד תערוכה ששמה "תקווה". הצילומים נוצרו במהלך שנת 2025, במסגרת תוכנית שנתית ששמה "בעיניים אחרות". הקהל מוזמן לפגוש את ג'ינאן וילדים שהשתתפו בתוכנית, לשבת מולם על כסאות, לשאול שאלות על התהליך שעברו יחד ולשוחח על תקווה בימים של מלחמה.
ג'ינאן: "כשהייתי בת 15, אחי נתן לי מצלמה – ושינה את חיי. צילמתי את המשפחה, את הטבע סביב עוספיא ואת הילדים בשכונה. חיכיתי בקוצר רוח לדמי הכיס כדי לקנות עוד סרט צילום. אחר כך קרו החיים עצמם, וחלפו 25 שנה עד שסגרתי מעגל וחזרתי למקום שבו אני הכי מאושרת – מאחורי המצלמה, לצד ילדי השכונה.
זה קרה כשהתחלתי לעבוד עם נוער יהודי וערבי בתוכנית "בעיניים אחרות", שמעודדת את בני הנוער להכיר אחד את השני גם בהיעדר שפה מילולית משותפת, ולחקור את הזהות שלהם באמצעות מצלמה. עבדנו יחד במשך שנה שלמה, שבמהלכה נפגשנו אחת לשבוע, בין החדשות לאזעקות. לקראת סוף התוכנית בחרנו נושא לתערוכת הסיום, והתחלנו לצלם את עבודות הגמר. השנה, למרות ובגלל המלחמות האינסופיות שפוררו את החברה המשותפת שלנו עד אבק, הילדים בחרו בנושא "תקווה". כשמסתכלים על הילדים מהצד, קשה להבחין שיש כאן משהו מיוחד. הם נראים כמו עוד קבוצה של מתבגרים בני 15 נבוכים ומצחקקים. אבל האמת היא שאנחנו צופים בפלא; עד השנה האחרונה, אף אחד מבני הנוער היהודים לא החליף מילה עם בני גילם הערבים, וגם לא להפך. גידלו אותם – כמו שגידלו אותנו – במערכות נפרדות, וכך מנעו מאיתנו אפשרות לאינטראקציה טבעית ולחיבור. מה עושים? מחברים.
במפגשים המשותפים של התוכנית הילדים מגלים שהרוב המוחלט של הפלייליסט שהם מאזינים לו משותף (שוקינג!), ש-90% מהמאכלים שהם אוהבים זהים (לא ייתכן!) ושכמעט כל הבעיות שלהם כמתבגרים זהות גם הן. כל 20 הנערים והנערות חיים בישראל, מדינה שמייצרת עבורם אינסוף התמודדויות, וחושבים מה יעשו עם החיים שלהם באמצעות הקלפים שחילקו להם עם לידתם. רק אחרי שהדמיון הופנם אפשר להתחיל לפרק ולהבין את מה שייחודי לכל קבוצה, את הסיפור שלה, ואיך כל אחד מהם רואה את האחר.
הילדים שמגיעים לתוכנית אמנם סקרנים להכיר אלה את אלה, אך חשוב לזכור מאין הם באים – הם גדלים לתוך חשדנות ודעות קדומות, מוצפים בפחדים קיומיים ונתרעים מפני הלא מוכר. הם שומעים על המלחמה ועל האלימות, נחשפים לפיגועים ולפשיעה ולא מחליפים מילה עם ילדים מהחברה האחרת. כשמציעים להם מסע צילום משותף שנמשך שנה, ושבמהלכו הם חוקרים דרך העדשה שאלות של זהות ושייכות, פחדים והגשמה עצמית – הם מתקרבים. עם הזמן, הם כבר לא פוחדים. הם מבינים שהאחר דומה להם הרבה יותר ממה שחשבו.
כבר שנתיים שהתוכנית נפתחת באיחור בשל הקושי לאתר בני נוער שיהיו מחויבים לתהליך. במקביל, גם בתי ספר שאהבו את התוכנית היססו לקבל אותה על רקע האווירה הציבורית במדינה. אבל התעקשתי, ולבסוף זה קרה. כך, על רקע המלחמה, המצלמות שימשו לא רק ככלי טכני אלא כאמצעי הישרדות רגשי. מצפן פנימי המציע רגעים של אחווה. התלמידים בחרו לצלם זה את זו, יצרו יחד קומפוזיציות של תקווה, צילמו פרחים ולא גדרות, יונים ולא טילים, אהבה ולא ניכור. האם החברות הזו, שנבטה בגבעת חביבה, תשרוד את מבחן הזמן? ימים יגידו".
"הפצצת שטיח" של ודים נמירובסקי
ודים נמירובסקי, המוכר לרבים מהשתתפותו באקס פקטור, הקים בחיפה מוסד תרבות חתרני וסטודיו בשם "הטוסיק". ודים מציג בפסטיבל "מתחת לפנס" סטודיו מאולתר המציע למבקרים להצטלם עם שטיח מאחוריהם, ואז הוא מדפיס את הצילומים ומעניק אותם חתומים למשתתפים.
ודים: "הכנתי עם אני והשותף שלי לפשע מיצב בהשתתפות הקהל. זהו מיצב צילומי שמדבר על ההיסטוריה של הצילום על רקע של שטיח. מין עבודת המשך למה שאנחנו עושים בסטודיו שלנו, כשאנחנו מצלמים קהל ומחלקים למצולמים את התוצאה. התוצרים משתנים בהתאם למדפסת העומדת לרשותנו ותלויים בכמה המדפסת מפוארת. שחור לבן? צבע? לייזר? דיו? יש השלכות לטכנולוגיה כי זה חלק מההיסטוריה של הצילום. התמונות שלנו נודדות בעולם ומקשטות מקררים ברחבי הארץ, למרות שהשטיח – באופן מסורתי – מופיע על הקיר רק בבתים של רוסים. המיצג שואל שאלות על מהות הבית ומה מדמה בית, כשאני תמיד אומר שהסטודיו שלנו – הרוסים – אמור להחליף את הבית שאף פעם לא היה לנו באמת. השיח על שייכות וחוסר שייכות, לדעתי, קשור קשר הדוק לזיכרונות שאנחנו מייצרים במקום. אפשר לראות בסטודיו המאולתר שלנו גרסה רדודה של יצרני מגנטים בחתונות, עם ביקוש ותור המורכב מאנשים שרוצים להצטלם בחינם, ואפשר לראות בו הזדמנות להתבוננות פנימה ושאלת שאלות מורכבות – כמו מי אחראי כאן בכלל? מהן מגבלות האחריות? איך אפשר לקחת אחריות בעולם בו אחרים נוהגים לקבל החלטות בשמך? מעניין אותי לראות את האינטראקציות שנוצרות עם הקהל, לצלם לאו דווקא פורטרטים אלא חלקים נוספים של הגוף, ולראות ממה זהות מורכבת".
"שורשים" – תערוכת יחיד של פואד אגבאריה באוצרותו של פריד אבו שקרה
פואד אגבאריה, אמן וותיק הנע על הקו שבין מוסמוס לאום אל פאחם, מציג בתערוכת יחיד ציורים וירטואוזיים לצד מיצבי ברזל דקים והמיצב 'צבר' שהכין במיוחד לתערוכה בגלריית גבעת חביבה לאמנות. אגבאריה, הנע גם על הקו שבין זהויות והשתייכויות מציע לצופים להתפתל בין שורשיו. בפסטיבל "מתחת לפנס" פואד מזמין את הקהל לכרוך חוטים צבעוניים על דגם עץ גדול, ולרקום יחד שטיח פלסטיני.
אגבאריה חוקר את עברו בידיים: הטקסטורות הגסות שגרף מהאדמה, אותה הוא מעבד עד היום, מונחות על הקנבס באופן המחייה את ציוריו הריאליסטיים והפנטסטיים גם יחד. נוף ילדותו, הפראי והטעון, השתנה במהלך חייו והקנה לו תחושות קשות של אכזבה, תסכול וניתוק רגשי. את אלו תרגם לאמנות השולחת שורשים לכל עבר, נאחזת ונעקרת, משתרגת ומרפה. מוטיב השורשים מופיע בכל עבודותיו, כסמל המבקש להינעץ באדמה לאומית, משפחתית וחקלאית, אך נתלש וחושף שורשים חיים בולטים, חושניים ואגרסיביים, המחברים אותו לאביו ולאימו, לזיכרונות הילדות, לתרבות, ולתלישה בה הוא נאחז.
אגבאריה מגדל משוכות צבר ומייצר ייחורים, כופה קרבה על צמחים שלא בחרו להתקרב, ומקים לתחייה רעיונות שנולדו במטע שלו, הממוקם לא רחוק מחומת ההפרדה. הקטיעה הזו של המרחב ושל מרקם החיים באה לידי ביטוי בציורים גדולים, עשירים במשוכות צבע, שממלאים את קירות הגלריה, נעים בין כעס לבין ליריות וגעגועים. במרכז החלל ניצב המודל החי, צבר ששורשיו החשופים והתלושים יונקים נוזל – ספק מים ספק דם – ממקור מלאכותי; כך ממשיך הצבר להתקיים ולנשום גם מחוץ לסביבתו הטבעית, מונשם על ידי האמן.
לראשונה, גם שטיחיו של אגבאריה עוברים מטמורפוזה: לאחר שצייר שטיחים פלסטיניים רקומים רבים מספור, הפעם גם הם הופכים למיצבים מתכתיים, חתוכים בלייזר, כשחוטיהם הצבעוניים מתחבאים מאחוריהם ומזכירים את סדר הדברים המוכר. גם שטיחים אלו, שאיבדו את רכות הבד, מספרים את סיפורו ושולחים שורש לעבר הביוגרפיה הפרטית והלאומית שלו.
