דברי מנכ"לית גבעת חביבה בכנס השנתי, מיכל סלע, פתחה את הכנס השנתי לחברה משותפת: "זו השנה השלישית שאנו מקיימים את הכנס במציאות של אי ודאות קיצונית. כבני אדם, קשה מאוד להכיל את שטף האירועים הדרמטיים וההיסטוריים שמתרחשים בארץ ובעולם בשנים האחרונות.
מאז כנס גבעת חביבה האחרון המלחמה בעזה נגמרה והחטופות והחטופים החיים כולם שבו, כאשר אנו עדיין מחכים לחזרתו של החטוף האחרון רן גואילי.
ובכל זאת, ובניגוד למה שקיווינו, עדיין קשה לנשום. הרגיעה במצב הבטחוני וסיום המלחמה לא הביאו עמם תחושת הקלה. אנחנו שסועים, שונאים ומפחדים זה מזה יותר מתמיד. הממשלה הזאת ממשיכה להסית אותנו זה נגד זו. החברה הערבית נמחצת תחת גל פשיעה ואלימות שכמוהו לא ראינו, בעוד השר הממונה והמשטרה לא עושים כמעט דבר. שיא במספר של ישראלים משכילים, יהודים וערבים, שמובילים את החברה שלנו ותורמים לה עזבו את ישראל השנה כי בחרו שלא לחיות כאן. שלא לגדל כאן ילדים. ישראלים שהם העתיד של הכלכלה החברה והתרבות הישראלית מילטו מכאן את המשפחות שלהם.
כי האמת היא שמפעם לפעם אוחז גם בנו הייאוש.
אבל מול הייאוש הזה, אנחנו בוחרים להסתכל קדימה ולזהות צומת מעודד. זו תהיה שנת בחירות. כולנו נקבל הזדמנות להצביע על הכיוון אליו נרצה להוליך את המדינה. לכיוון של בידוד בינלאומי, שנאה, גזענות, פשע ואלימות בלתי מרוסנת שמציעים לנו בן גביר וסמוטריץ'? או לכיוון של תהליך ריפוי איטי שיציע נורמליות וערכי בסיס הוגנים ודמוקרטיים?. האמת היא שרוב הישראלים, יהודים וערבים בוחרים באפשרות השניה. עכשיו רק נותר לנו להבין איך יותר ממחצית הציבור, שבוחר בחיים נורמליים, יצליח לעבוד פחות או יותר יחד, כדי לנצח מיעוט שמקדש פשע, שנאה ואלימות.
מדד השותפות של גבעת חביבה, שמתפרסם היום ויוצג כאן בהרחבה בהמשך הכנס, מצייר תמונה מורכבת אך חשובה.
בחברה הערבית אנחנו רואים מגמה ברורה של נכונות גוברת להשתתפות פוליטית מלאה. אזרחים ערבים בישראל מביעים רצון להיות חלק מהשלטון, לא רק להשפיע מהשוליים אלא לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות.
בחברה היהודית – באופן צפוי, הימין מראה ההתנגדות לשותפות פוליטית עם מפלגות ערביות באופן כמעט מוחלט, ומולו השמאל מראה תמיכה כמעט מוחלטת.
אבל מאד חשוב להאיר היום על המרכז, שבו אנחנו רואים ציבור מפוצל, מתלבט. יש מי שתומכים בשותפות קואליציונית מלאה עם המפלגות הערביות, יש מי שמתקשים לדמיין זאת אך מוכנים לתמיכה מבחוץ, ויש רבים שאומרים בפשטות: אנחנו לא יודעים. וה”לא יודעים” הזה הוא לא חולשה – הוא מרחב פעולה, מרחב להובלה פוליטית אמיצה שלא קיימת כיום.
צריך להזכיר שהאבסורד הוא שמנהיגי המרכז בישראל, ששוללים כיום אפשרות לשותפות פוליטית, זכו לשבת בממשלת השינוי רק בזכות השותפות הזו. אבל היום הם פוחדים מדי להמרות את פיו של נתניהו – היריב שלהם.
הנה להם הוכחה שהמצביעים שלהם מבקשים הנהגה. הם לא בטוחים, הם צריכים סימון דרך מהמנהיגים שלהם לאיך להציל את המדינה והחברה הזו. והדרך היחידה היא שיתוף פעולה של רוב הציבור הישראלי שרוצה שינוי לכיוון הנורמלי והדמוקרטי. כן, גם אם חלקו יהודי וחלקו ערבי. זה עדיין רוב של ציבור אזרחי ישראל.
הנתונים שלנו גם חושפים פערים מטרידים בין דורות. צעירים יהודים, שגדלו למציאות של הפרדה כמעט מוחלטת ולא הכירו אף הנהגה משמעותית שאינה ממשלת נתניהו מתקשים לדמיין שותפות פוליטית יהודית־ערבית, בניגוד להורים שלהם. הם חשים בנוח עם אמירות גזעניות ואלימות כי זה מה שהם שומעים משרים ואנשים חשובים בחליפות מאז שהיו ילדים. זו נורת אזהרה חמורה למערכת החינוך ולמדינה כולה.
מדינה בה יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, צבי סוכות, הוא אדם שפורץ לבסיסי צה"ל, בז לחוק, מושא חקירה של השב"כ ועבריין, לא יכולה לקחת אחריות על חינוך בסיסי לילדיה. אנחנו חיים היום במדינה בה מערכות חינוך דתיות קיצוניות המקדמות גזענות של ממש, מקבלות תקציבים ותמיכה ממסדית עצומה ביחס לחינוך הממלכתי העברי או הערבי. אם הילד או הילדה שלכם הם יהודים לא-דתיים או ערבים שלומדים בבית ספר ממלכתי – הם מופלים לרעה בכל מובן ע"י מערכת החינוך שאתם המממנים העיקריים שלה.
אז מי בכל זאת מגן על הילדים והנוער שאמורים לתפעל מדינה דמוקרטית בעתיד במערכת החינוך? רק מחנכות ומחנכים. מנהלות ומורים שאנחנו פוגשים יום יום כאן בגבעת חביבה. קו ההגנה האחרון ששומר על מרבית הילדים והנוער בישראל הם מחנכי ומחנכות הקצה. אנחנו פוגשים תלמידים, מורים, הורים ומנהיגים מקומיים שמבקשים להיפגש, לדבר, להבין ולשתף פעולה – גם כשהכאב גדול. זו לא בריחה מהמציאות, אלא התמודדות ישירה איתה. זו החשיבות של חינוך לחברה משותפת.
אלו מחנכות ומחנכים שבוחרים לחנך לשלטון החוק, לשוויון ולדמוקרטיה גם כשהמערכת מאותתת להם – ולעיתים גם מאיימת עליהם – שלא לעשות זאת. מדובר בגיבורות ובגיבורים של ממש. אם נתקלתם בהם, אם הילדים שלכם בני מזל ולומדים אצל מחנכות כאלו, תודו להן ולהם. הם פזורים בינינו במאות ואלפים. מחנכים בעצמם, במשכורות מעליבות לעיתים, בעבודה שמרבים להשמיץ, את דור העתיד של ישראל.
הכנס הזה מתקיים ברגע קריטי, רגע נפיץ, רגע שבו הקרקע עלולה להישמט מתחת לרגליים שלנו. ולכן זה גם רגע שבו האחריות עוברת אלינו: לחברה האזרחית, למנהיגות המקומית, לאנשי החינוך – לדרוש מהפוליטיקאים והמנהיגים שלנו, להיאבק, ולהציע אלטרנטיבה.
חברה משותפת אינה מותרות. היא תנאי לביטחון, לדמוקרטיה, ולעתיד בארץ הזאת. בלי שוויון, בלי אכיפת חוק הוגנת, ובלי שותפות אזרחית ופוליטית – לא יהיה כאן עתיד. מנהיגים שאומרים שהם רוצים שינוי אך מסרבים להודות בעובדה המתמטית הזאת, מועלים בתפקידם ודנים את כולנו ואת המדינה להפסד שאולי לא נקום ממנו. אין להם זכות לעשות לנו את זה.
אני מודה לשותפינו, לצוות המסור של גבעת חביבה, לדוברים ולדוברות, ולכם – על הבחירה להגיע ולומר: לא מוותרות ומוותרים. זה הזמן לתיקון, שיקום ושותפות.
אני מאחלת לכולנו כנס אמיץ, ומענין. שיתן לנו כוח להמשיך להאמין ולחנך את ילדינו שיכול להיות כאן טוב".
