התמונה של בקבוקי ויסקי על שולחן באירוח חגיגי לכבוד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בכפר דבוריה, הציתה את הרשת. "על מה בדיוק חוגגים?" שאלו בצדק אזרחים ערבים זועמים, כשהכעס על ביקורו של מי שהפך את ההסתה נגד הציבור הערבי לכלי פוליטי, רק הלך והתגבר.
הביקור הזה, עם חיוכים, לחיצות ידיים והבהרות מבוהלות מצד משתתפים בודדים, לא הצליח למחוק את התחושה הקשה: רגע פומבי של לגיטימציה לשר שלא לוקח אחריות על הכישלון שלו ושל משרדו במניעת רצח במגזר הערבי, אלא שוב: מפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי הקורבנות.
עכשיו קחו צעד הצידה, אל חיבוק אחר – באמריקה. במהלך הופעה של קולדפליי במסצ'וסטס, מנכ"ל חברת אסטרונומר שתועד כשהוא חבוק עם קולגה לעבודה. הסרטון התפשט, הציבור זעם והוא לקח אחריות והתפטר. לא נהרג איש, לא הייתה עבירה פלילית – הייתה רק פגיעה באמון. והתגובה הייתה מיידית.
שם הבינו: מנהיגות אמיתית לא נמדדת רק בחוק אלא באחריות ציבורית. ואצלנו? אנשים נרצחים, הפשיעה משתוללת, המשטרה חסרת אונים והשר מחייך לתמונות וממשיך להסית. בישראל, כשיש סערה: מחליפים את הדובר, לא את השר.
האלימות בחברה הערבית מוצגת שוב ושוב כ"בעיה מגזרית" ולא כאתגר לאומי. זו לא עובדה – זו בחירה פוליטית. ובינתיים, מנהיגים ערבים שרוצים להיאבק באלימות שותקים מפחד.
עיתונאים מאוימים, חברי מועצות נאלמים, אנשי חינוך ואפילו דת – מרגישים שהם מהלכים על חבל דק.
ואיפה המדינה? לא מגינה, לא מחזקת, לא משתפת פעולה.
צעירה אחת אמרה לי: "אני רוצה להנהיג. אני יודעת איך. אני פשוט לא יודעת אם אחיה מספיק זמן בשביל זה". זה לב הבעיה. יש לנו דור מוכשר של מנהיגות ומנהיגים אבל אין להם גב.
וכשמדינה מוותרת על מיליון וחצי אזרחים, כשהיא שותקת מול הפחד – היא לא רק נכשלת. היא מועלת בתפקידה.
יש פתרונות. יש דוגמאות מהעולם. מה שחסר זו החלטה: לראות בחברה הערבית שותפה. לא אויב. לא בעיה. שותפה.
יעקוב איברהים, מנהל מחלקת המנהיגות בגבעת חביבה, בטור דעה שהתפרסם בישראל היום.
