כנס האמנות השני של גבעת חביבה זכה להתעניינות רבה. אמניות, אוצרים, שוחרי אמנות, מנהלות של מוסדות רבות ואזרחיות שאכפת להן הגיעו לשמוע על שדה האמנות הישראלי, המתקיים במציאות קיצון ומגיב עליה. הכנס נגע בלב המציאות הרגישה והקשה בה פועל שדה האמנות, בין לחצים פוליטיים לסולידריות יהודית-פלסטינית, בין השתקה ליצירה, בין קולות בודדים לאמונה בכוח הקולקטיבי של השדה.
בכנס השתתפו מנכ"לית גבעת חביבה מיכל סלע, מנהלת המרכז המשותף לאמנות גבעת חביבה, ענת לידרור, נשיאת מכללת בית ברל ושרת החינוך לשעבר פרופ’ יולי תמיר, מנהל גימנסיה הרצליה ד״ר זאב דגני, האמן והמרצה פרופ' אסד עזי, הסופרת והחוקרת הישראלית פרופ' נורית גרץ, האדריכלית והאמנית סופי אבו שקרה והאמנית הבינלאומית ראידה אדון שהגיעה במיוחד לכנס מפריז. האירוע כלל פאנל בהנחיית ד"ר גליה בר-אור ובהשתתפות אמנים ואנשי אקדמיה ומחקר.
מנכ"לית גבעת חביבה, מיכל סלע, אמרה באירוע: "סימני ההקצנה, ההדרה והפחד נוכחים בתרבות ובאמנות. אמנים ואמניות שהביעו עמדה מורכבת או ביקורתית – מצאו את עצמם מודרים, מושתקים, ומסומנים. זה תהליך מסוכן לדמוקרטיה, לחברה ולנו כאנשים, שמפנימים השתקה. בכנס הזה אנחנו בוחרים לא לשתוק. לא בשם איזו תקווה כללית או חזון רומנטי, אלא מתוך הבנה שזה התפקיד שלנו – כארגון, כיוצרים – סלילת דרך סולידריות משותפת בין יהודים וערבים, בין זהויות שונות ומעונות, בתוך מציאות קרועה."
שדה שנתון ללחצים – אך לא שותק
במושב המרכזי "עולם האמנות תחת מתקפה" נפרסה תמונת מצב עדכנית של האיומים המופעלים על התחום כמו קיצוצי תקציב וסגירת מוסדות על ידי רשויות מקומיות ועיריות. דובר על כך שפעמים רבות השתקה דרך הדרה משמעה צנזורה עצמית במוסדות, ובהם במכללות אקדמיות, הדרה מהשיח הציבורי וניתוק שיטתי מהזירה הבינלאומית. ד"ר גליה בר אור, אוצרת וחוקרת אמנות, ציינה דינמיקה זוחלת של סגירת מוזיאונים ומרכזי אמנות, אירועי צנזורה פנימית ופגיעה בחופש הביטוי גם בגלריות אקדמיות. בנוסף ציינה מקרים בהם אמנות עכשווית שמכירה במגדר ורב-תרבותיות נתפסת כמסוכנת. יחד עם זאת, הוזכרו טרנספורמציה שמתרחשת בחלק מהמוזיאונים, פתיחת הייצוג להכלה ולמגוון, והדגש על מקומו האתי של המוזיאון בהקשרי החיים.
ענת לידרור, אוצרת ומנהלת המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה, הוסיפה: "ישראל נעדרת מהביאנלה לאדריכלות, ומתעכב פרסום המכרז לביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בשנה הבאה. מצטיירת תמונה עגומה. האם ישראל מעוניינת בקולות אמנותיים מייצגים שאינם עצמאיים מדי בדעותיהם? כיצד הגישה המתבדלת של ישראל מהזירה הבינלאומית תשפיע על השדה בישראל?"
קולות אישיים מתוך המאבק
האמנית והשחקנית ראידה אדון הדהדה תחושת קרע אישי וקולקטיבי: "אני חיה בין שני עמים, מדברת שתי שפות. הלב שלי שבור, אבל עשיר." לדבריה, ההשתקה הפכה למציאות קיומית: "האמנים מפחדים, יש חוסר בהתייצבות הדדית. אנחנו חייבים להגיב."
פרופ' נורית גרץ תיארה את הצנזורה הרכה של כלי התקשורת: "מאמר שכתבתי אחרי ה-7 באוקטובר לא פורסם כי 'זה מוקדם מדי'. מתי כן יהיה הזמן? אין זמן אחר."
האמנית והאדריכלית סופי אבו שקרה, שתערוכתה בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי חולון נדחתה וכנראה בוטלה, תיארה את התמיכה הרחבה לה זכתה דווקא אחרי הדחייה: "האמנות שלי עוסקת בחיים, לא בכאב, אך הדרך שלנו היא להרגיש את הכאב בשני הצדדים, זו הדרך שלנו לריפוי. היו חברות שהתרחקו מאז ה-7 באוקטובר, אך יש קשרים שהעמיקו. אנחנו מצליחות לחזק ולתמוך, לדבר על הכאב, ומה כל אחת מאתנו חווה."
האמן פרופ' אסד עזי הדגיש את תפקיד האמן כמצפון חברתי: "אמנים הם הדופק של המדינה. תמיד היו מחירים, אבל כעת יש איום של ממש על האנושיות. אמנים ואמנות צריכים להרים ראש ולשמור על הגחלת."
יולי תמיר, נשיאת מכללת בית ברל, התייחסה למורכבות ההתמודדות עם צנזורה מוסדית דרך שני מקרים ספציפיים שבהם הייתה מעורבת, וציינה כי האיום בשלילת תקציבים מרחף תמיד: "ההחלטה לשלול תקציב ממוסדות על ביטויים מסוימים רובצת לפתחנו מדי יום. מדי פעם השר שואל אם יש תומכי חמאס בקמפוס בית ברל. ובכן – אין, אך כל הזמן מסתכלים עלינו מבחוץ. 'אם תרצו' מאוד חרוצים בהגשת קובלנות, ואנחנו בודקים עם הייעוץ המשפטי איפה עובר הגבול. פעם תבעו אותנו ושילמנו קנס בגובה 400,000 ₪. התפקיד שלנו היה ויהיה לשמור על האקדמיה מקום בטוח לסטודנטים ולאורחים, מרחב מוגן ליצירה ולאקדמיה." היא סיכמה באמירה כי הכנס הזה הוא התחלה לבניית גרעין לתגובה יצירתית.
זאב דגני, מנהל הגימנסיה הרצליה, סיפר על הביאנלה האוטונומית כאקט של פעולה ועשייה: "הביאנלה האוטונומית התקיימה השנה בפעם השנייה. עבודה משותפת של אמנים פלסטינים וישראלים מעודדת אמנים במציאות כל כך מושתקת."
לב פתוח מול מציאות סגורה
הכנס הדגיש עמדה אמנותית ברורה: העמדה המשותפת של שדה האמנות היא עמדה אנושית שמכירה בכאב בשני צדדיו, מסרבת להשתקה, להדרה – מגדרית, תרבותית או לאומית – ופועלת מתוך שותפות אנושית עמוקה. ראיה לכך היא העשייה הענפה המתפתחת וגדלה למרות וכנגד הקשיים: תוכנית הרזידנסי המשותפת בגבעת חביבה שכוללת לינה ועבודה בסטודיו משותף, חממות האמנות באום אל-פחם, חיפה, בפיל ביית' בירושלים, ברהט שבנגב ועוד.
המסקנה: שדה מאוים – ופועם
שדה האמנות בישראל פועל כיום תחת סכנה ממשית של דחיקה, השתקה והתכנסות לאומית מבודדת. אך אל מול הסכנה הזו מתקיימת גם תנועה הפוכה – של העמקה, של שותפות, ושל אמונה בכוח האנושי הרב-תרבותי.
דווקא מתוך מציאות הקיצון, נולדת סולידריות בין אמנים יהודים ופלסטינים, המבקשים לא לוותר – לא על חופש הביטוי, לא על אמנות אמיתית וחופשית, לא על הסולידריות, ולא על האפשרות לחברה משותפת כאן בארץ.
לסיום: שניים מבוגרי תוכנית הרזידנסי, רגד סואעד ורותם שרף, עלו על הבמה במהלך הכנס וסיפרו על התנסותם בחיים משותפים ויצירה משותפת. מוזמנות ומוזמנים להאזין:
