על רקע ההישגים במלחמה עם איראן, בליכוד רומזים יותר ויותר על רצונם להקדים את הבחירות. מהלך כזה אמור היה להכניס את גוש השינוי להילוך מהיר, ולהוביל לחיזוק שיתוף הפעולה עם כלל מפלגות האופוזיציה — במיוחד לנוכח ההצהרה של ראשי המפלגות הערביות על ריצה משותפת בבחירות. הרי המהלך צפוי להעלות את שיעור ההצבעה של החברה הערבית, שהלך והידרדר בשנים האחרונות, ולהקשות על נתניהו להקים ממשלה חדשה. אם כך, מדוע מנהיגי האופוזיציה לא יצאו בצהלות שמחה?
מפני שמאז 7 באוקטובר צץ אוקסימורון חדש בפוליטיקה הישראלית: מנהיגי ממשלת השינוי, שהסיבה היחידה לכך שזכו להקים ממשלה היתה השותפות עם רע"ם ומנסור עבאס, פוסלים עכשיו כל אפשרות לשיתוף פעולה עם מפלגה ערבית. זאת למרות שברור כמעט לכולם ששיתוף פעולה כזה עשוי להעלות משמעותית את הסיכויים להחליף את השלטון. למרות זאת, ראש האופוזיציה יאיר לפיד מסרב לשבת עם הערבים; ח"כ בני גנץ יצא בקמפיין נגד "קיצונים משני הצדדים" — שמשווה בין השר בן־גביר הפירומן לח"כ מנסור עבאס, שמתחייב בכל מקום לשותפות יהודית־ערבית; ונפתלי בנט הודיע שיגיש תלונה לוועדת הבחירות אחרי שבליכוד השתילו את תמונתו בתמונת הכרזת האיחוד של המפלגות הערביות.
נחזור רגע לצהלות השמחה (או היעדרן). עד 6 באוקטובר היתה בישראל מחאה ציבורית מרהיבה נגד ההפיכה המשטרית. המונים יצאו לרחובות בשם הדמוקרטיה הנרמסת — והרי זכויות פוליטיות שוות הן עיקרון בסיסי בדמוקרטיה. אבל מאז 7 באוקטובר חלק ממנהיגי האופוזיציה הפסיקו להנהיג והתחילו להיות מונהגים — מאפיין הנוגע לתחומים רבים וליחסם כלפי המפלגות הערביות בפרט. מדי בוקר הם מוציאים את האצבע מהחלון ובודקים לאן נושבת הרוח. הם מסתכלים על הסקרים כדי לקבוע אם היום מותר להם לדבר על שותפות עם המפלגות הערביות או לא, במקום לפעול לעיצוב דעת הקהל באופן שיפתח להם אפיקים להגיע לשלטון. יתר על כן, הם הופכים את עצמם לשבויים במהלכיו של ראש הממשלה נתניהו. כשזה מפלרטט עם הרעיון של הקמת קואליציה עם רע"מ, הם לא מביעים התנגדות; אבל כאשר הימין הופך את הציבור הערבי בישראל לשק חבטות כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחדל 7 באוקטובר, חלקם לוקחים חלק בהסתה הזאת במקום להיאבק בה. כך שלמנהיגי האופוזיציה נותר רק לתרץ זאת בכך שאחרי 7 באוקטובר, ה"בייס" המדומיין שלהם לא מסוגל לדמיין מפלגה ערבית בקואליציה.
אלא ש"מדד השותפות" — הסקר השנתי שערכנו לאחרונה בגבעת חביבה, מוכיח שהבייס דווקא חושב אחרת. המדד מתבסס על סקר שנעשה עם חברת מדגם ומנו גבע, בקרב 422 נשאלים המהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת, ובקרב 280 נשאלים המהווים מדגם ארצי מייצג של האוכלוסייה הערבית הבוגרת. ב"מדד השותפות" שאלנו הפעם "האם אתה תומך או מתנגד לשיתוף מפלגה ערבית בקואליציה"? כאשר פילחנו את הנתונים על פי השקפת עולם (ימין, מרכז ושמאל) ראינו כי בקרב מצביעי המרכז 41% תומכים בשיתוף מפלגה ערבית בקואליציה, 47% מתנגדים ו–12% לא יודעים. כאשר פילחנו את הנתונים על פי כוונות הצבעה לגוש השינוי, מצאנו ש–43% תומכים בשיתוף מפלגה ערבית, 48% מתנגדים, ו–8% לא יודעים.
הנתונים האלה מראים שאין העדפה ברורה של מצביעי המרכז לכיוון זה או אחר, אלא דווקא פתיחות להובלה פוליטית ומוסרית. בנוסף, רוב של 58% המגדירים עצמם אנשי מרכז ו–56% שמעידים שיצביעו למפלגות האופוזיציה לא מחזיקים בעמדות מוחלטות לגבי השאלה הזאת אלא רק "די מתנגדים" (כ–26%) או "די תומכים" (כ–33%) במהלך כזה.
לגבי תמיכה קואליציונית "מבחוץ": מקרב אלה שאינם תומכים בשותפות קואליציונית, יותר מרבע מהם (26%, 15% מכלל מצביעי המרכז) מסכימים לתמיכה מבחוץ של מפלגה ערבית, ומבין מצביעי הימין שאינם תומכים בשותפות קואליציונית 12% מסכימים לתמיכה מבחוץ.
כלומר, ישנה קבוצה משמעותית בקרב תומכי מפלגות האופוזיציה שעשויה ללכת אחרי מנהיגים המסורים לשיתוף פעולה יהודי־ערבי, ויש לנו סיבה טובה להניח שכך יכול לקרות — משום שכך כבר קרה בעבר, במקרה המוצלח של שיתוף הפעולה עם רע"מ בזמן ממשלת בנט־לפיד.
יתרה מכך, נתונים שאסף אחד מאיתנו (נעם גדרון) עם פרופ' ליאור שפר מאוניברסיטת תל אביב מראים שכאשר מנהיגי המפלגות בממשלת בנט־לפיד בחרו בשיתוף פעולה עם רע"מ — רבים מהמצביעים שלהם הלכו בעקבותיהם. בסקרים שנערכו לפני הקמת ממשלת השינוי ואחריה, בחנו כיצד הציבור היהודי מרגיש כלפי המפלגות השונות בעזרת שאלה פשוטה, המבקשת למקם את המפלגות השונות על סולם בין 0 (רגש שלילי) ל–10 (רגש חיובי). מצאנו שלאחר הקמת הממשלה, מצביעי המפלגות השונות והמגוונת שהרכיבו את ממשלת בנט־לפיד הביעו רגשות חמים יותר כלפי רע"מ. הממצא הזה תקף לא רק ל"חשודים המיידיים" כמו מצביעי יש עתיד, אלא אפילו למצביעי ישראל ביתנו, מפלגה עם היסטוריה ארוכה של מתקפות נגד הציבור הערבי בישראל ונציגיו בכנסת.
התוצאות האלה — שינוי חיובי ומהיר באופן שבו חושב הציבור על מפלגה ערבית בעקבות שיתופה בקואליציה — אולי נראות לנו מפתיעות, אבל למעשה הן משקפות ממצאים מבוססים מהמחקר במדע המדינה על קיטוב רגשי או הריחוק הרגשי בין תומכי מפלגות יריבות. קואליציות הן לא רק הסכם לחלוקת השלטון בין פוליטיקאים — הן משמשות גם כמסר חזק וברור לציבור הרחב לגבי אילו מפלגות נחשבות חלק מ"הצד שלנו". מחקרים שנערכו במדינות שונות ולאורך זמן מצאו ששיתופי פעולה קואליציוניים מובילים לעמדות חיוביות יותר בין מצביעי המפלגות השונות החברות יחד בממשלה, כלומר המעשים של המפלגות משפיעים על עמדות המצביעים. השינוי החיובי ביחס לרע"מ בקרב מצביעי מפלגות ממשלת בנט־לפיד, למרות ההיבטים הייחודיים של המקרה הישראלי, משקף במדויק דפוסים שנמצאו גם מעבר לים. מנהיגים נחושים בהחלט יכולים לפעול באופן ממוקד כדי להשפיע על עמדות הציבור התומך בהם, כולל בשאלות של שותפות קואליציונית.
השאלה המרכזית שתכריע את הבחירות הקרובות, לא פחות, תהיה היכולת של מנהיגי המרכז וגוש השינוי לקבל על עצמם את תפקיד המנהיגים ולא המונהגים: להבין שביכולתם להשפיע על המצביעים והמצביעות שלהם, ולסמן עבורם את הדרך היחידה שתאפשר שינוי פוליטי ותקומה מחודשת. הנקודה הזאת מתבלטת במיוחד בכל הקשור לייצוג הפוליטי של 20% מאזרחי המדינה: יש סיכוי טוב שדרכן לשלטון של מפלגות האופוזיציה תהיה חייבת לעבור דרך שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות. יש קבוצה משמעותית בקרב מצביעי האופוזיציה שפתוחים לרעיון הזה. מגיעה להם הנהגה שיודעת להנהיג.
מיכל סלע היא מנכ"לית גבעת חביבה – המרכז לחברה משותפת. פרופ' נעם גדרון הוא חבר סגל במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית
