בלב התערוכה הזוגית של האמניות עידית קופסקי וליאן שרקייה ניצבת השאלה: מה עובר בנו מדור לדור? האם התורשה נושאת עמה רק מאפיינים גופניים, או שהיא משמרת גם דרכי התבוננות, תחומי עניין וביטויים של הדמיון? יצירותיהן של קופסקי ושרקייה ממוקמות מבחינה מושגית ברווח שבין מורשת לבחירה חופשית. בתערוכה הזוגית "חותם הדורות" מפנות האמניות את מבטן אל המרחב שממנו צמחו: קופסקי אל חדר העבודה של אביה, פרופ' אריה קופסקי, חוקר מדע הדתות; ושרקייה אל המורשת המשפחתית של סבתה, סאמיה שפיק חסנין, יזמית בתחום הטקסטיל, שהקימה מפעל שעיצב את עולמם של בני משפחתה. בעבודותיהן מבקשות האמניות להתכתב עם סיפורן האישי והמשפחתי ועם האופן שבו מקורות ההשראה הללו מתורגמים לשפה חומרית חדשה, ומציעות כי מה שעובר בין הדורות אינו רק ידע תיאורטי או זיכרון, אלא גם נקודת מבט מובחנת המתגלמת במעשה האמנות.
בשבת הקרובה (17.10) ייערך שיח גלריה בהשתתפות האמניות. לפרטים נוספים ולרישום, הקליקו כאן.
קופסקי מתרגמת את חדר העבודה של אביה לשפה חומרית המבוססת על נייר, באמצעות תהליכים של הטבעה ופיתוח פוטוכימי, המותירים על הדף עקבות מוחשיים של אובייקטים מתוך עולמו. שרקייה מתרגמת את מורשת הטקסטיל של סבתה לשפה חזותית המבוססת על צילום, טקסטיל וחומרים אישיים, באמצעות דימויים הנבנים בשכבות ומשלבים פרטים ביוגרפיים עם מאפיינים רחבים יותר של החברה שבה צמחה.
כל העיניים מסתכלות עליי:
שרקיה מספרת כי השם של סדרת העבודות, "כל העיניים מסתכלות עליי", "לקוח ממשפט שאמרה סבתי כשסיפרה על הימים הראשונים של נישואיה. בגיל תשע עשרה נישאה לסבי ועברה מחיפה לג׳ת. כשחזרו מירח הדבש, היא כיבסה את הבגדים שהביאו איתם ועלתה לגג הבית החדש כדי לתלות אותם. נשות השכונה, שהבחינו בכביסה, עלו בזו אחר זו אל הגגות וקראו זו לזו לבוא ולראות אילו בגדים הביאה איתה 'החיפאית'". כך, הכביסה של סבתה פוגשת את הכביסה שלה ושל שכניה של שרקיה בהווה. באמצעות פעולה ביתית ויומיומית היא חוזרת לסיפור שנותר כמעט לא מדובר במשך עשרות שנים, ושואלת מה נשים נושאות איתן כשהן עוברות מבית אחד לאחר.
בעבודה מרהיבה אחרת, "בינינו", לוקחת שרקיה את דיוקן סבתה ומעבירה אותו דרך סדרה של פעולות חוזרות: חיתוך ידני, שילוב של בד מאחת משמלות החתונה שלה, סריקה, עיבוד דיגיטלי, הדפסה, חיתוך וסריקה נוספת. הדימוי עובר שוב ושוב בין הידני לדיגיטלי, בין חומר לתמונה, עד שהדיוקן המקורי כמעט נטמע בתוך השכבות שנוספו אליו.
על עבודתה, "קיפולים בתורשה", היא כותבת, "ירשתי מאמא שלי דרך מסוימת לקפל בגדים, הרבה לפני שידעתי שיש מה לרשת בה. רק מאוחר יותר גיליתי שהתנועה שעברה מהידיים שלה לידיים שלי התחילה בכלל במקום אחר. כשהייתה צעירה, אמא שלי עבדה במחלקת האריזה ב”מתפרת שמליה” מפעל הטקסטיל שהקימה סבתא שלי בג׳ת".
איך עוסקים במקום של אדם בעודו בחיים?
קופסקי לא חשבה כי תתחיל תהליך עבודה שנוגע לחדר העבודה של אביה, פרופ' אריה קופסקי, מגדולי חוקרי הנצרות בישראל. אך הכיוון התגבש במהלך המלחמה עם איראן בשעה שעברה עם משפחתה לבית הוריה בחיפוש אחר ממ"ד ובדיאלוג עם האוצר ברק רובין מנהל גלרית גבעת חביבה.
קופסקי מתרגמת את חדר עבודתו של אביה לשפה חומרית המבוססת על נייר, באמצעות תהליכים של הטבעה ופיתוח פוטוכימי, המותירים על הדף עקבות מוחשיים של אובייקטים מתוך עולמו. גם השפה של העבודות מופשטת, אולי יותר רוחנית, נוצרית.
היא אומרת כי מצד אחד זה חדר עבודה של חוקר והיסטוריון, יש בו מוטיבים אייקונים, אך ככל שהתבוננה יותר מצאתי את עצמי בו, מפענחת מערכת יחסים בין החפצים בחדר שמייצגים את מערכת היחסים ביני לבין אבי. הטכניקה שבה עבדה התחילה ממקום תרפויטי של לגעת ולזכור.
ואיך עוסקים באובייקטים ובמקום של אדם בעודו הוא חי? קופסקי שואלת. היא מספרת כי אביה בירך אותה בהתנסות הזו. במובן מסויים היא הרגישה שהיא שמה אותו על המזבח, כי הוא יותר נחבא אל הכלים, אבל הוא הרגיש שזה מבדח אותו.
בין האובייקטים בחלל, כיסא הילדות של אביה, אותו קיבל כפעוט כשנסע לקנדה לבקר את סבו, וחזר איתו לקיבוץ בארץ, ופתאום בנה ממלא אותו.
דימוי אחר הוא הספרייה, שקדושה במובן הזה שהיא לא השתנתה. מלאה במילוני מושגים לפענח כתבים, ריבוי קולות ודתות, אך במרכזה יש גוש של קלסרים שהם בכלל קשורים לארכיון משפחתי. גם האישי וגם הקולקטיבי.
