תוצאות מבחני פיז״ה 2025 שפורסמו לאחרונה מדאיגות מאוד. בתוך שלוש שנים צנחו הישגי התלמידים ב-38 נקודות בקריאה, ב-25 נקודות במתמטיקה ו- 23 נקודות במדעים.
אבל מאחורי הדירוגים וההידרדרות הבלתי נתפסת למקום בו היינו לפני 20 שנה, עומדים ילדים. תלמידות ותלמידים שגדלים כבר שנים בתוך מציאות של חוסר יציבות, מלחמה, אלימות, קיטוב ופערים הולכים ומעמיקים.
מבחן פיזה הוא מחקר בינלאומי מקיף, שבו מוערכת רמת האוריינות של תלמידים בני 15 במדינות השונות. הירידות בישראל חדות בהרבה מממוצע ה-OECD ומציבות אותה בין המדינות שבהן נרשמה ההידרדרות הגדולה ביותר.
אי אפשר לצפות מילד להיות מצטיין במתמטיקה או אפילו לכישורי קריאה בסיסיים בעברית או בערבית, אם לא נתנו לו קודם את התנאים הבסיסיים ללמוד, לגדול ולהרגיש בטוח.
אין מצוינות בלי דרך ארץ. אין הישגים בלי סביבה מוגנת. אין למידה אמיתית במקום שבו ילדים ומורות נכנסים לכיתה כשהם כורעים תחת העומס ומפחדים פן ייתפסו במילה לא מתאימה באקלים כיתתי אלים.
המשבר הזה אינו מתחיל ונגמר בציון במבחן. הוא משקף מערכת חינוך שנשחקה במשך שנים, ובעיקר את הפגיעה בילדים שזקוקים לה יותר מכולם.
בחינוך בחברה הערבית, פחד והיעדר ביטחון אישי הם מציאות יומיומית, לצד אפליה שבאה לידי ביטוי בתקציבים פחותים ובתשתיות לא ראויות.
וכבר שנים שמערכת החינוך הממלכתית בחינוך העברי מיובשת. יותר ויותר ילדים פוגשים כיתות צפופות, מחסור במורות ומורים, היעדר מוגנות וחוסר יציבות.
מערכת חינוך אינה יכולה לצמוח באקלים כזה. היא זקוקה למנהיגות שרואה את הילדים, שמכבדת את המורות והמורים, וכזאת שמשקיעה בחינוך לאזרחות, במפגש עם האחר, בטיפוח ערך השוויון ובהגברת תחושת השייכות.
הנתונים האלה הם לא רק כישלון חינוכי. הם תמרור אזהרה לחברה הישראלית כולה לעשורים קדימה.
אם אנחנו רוצים לגדל כאן דור שיודע לקרוא, לחשוב, להטיל ספק, ליצור ולחיות יחד, צריך להתחיל מהבסיס בחינוך לדמוקרטיה ומתן תקווה.
זו לא תוספת לחינוך. זה החינוך עצמו.
