במאי 2021, לאחר גל עימותים אלימים בערים המעורבות, נרשם רגע נדיר של תקווה: עשרות חברות ישראליות, אם מענקיות ההייטק ואם מזירת הקמעונאות, יצאו בקמפיינים תקשורתיים שקראו לחיים משותפים, לשוויון ולחברה משותפת. שלטי חוצות התנוססו ברחובות, מודעות פרסומיות כיכבו בעיתונים וברשתות החברתיות, והמסר היה ברור – האחר אינו אויב, אלא שותף.
המעורבות של המגזר העסקי בקידום החברה המשותפת לא היתה פרי אידאולוגיה בלבד – היא נבעה מתהליכים עמוקים במציאות הכלכלית של ישראל. בשנים האחרונות גבר קצב ההשתלבות של אזרחים ערבים בענפי ההייטק, הבריאות, התחבורה והשירותים. מהנדסים, רופאות, אנשי שיווק ונהגים ערבים פועלים מתוך מחויבות וזוכים להערכה רבה. החברה הערבית הפכה גם לקהילה צרכנית בעלת השפעה, עם תרבות צרכנית מתקדמת ויכולת קנייה משמעותית. חברות שזיהו זאת השכילו ליצור קשרים אמיתיים – לא רק כמעסיקים, אלא גם כמותגים שזקוקים לאמון ולאהדה רחבה. כך הפכה החברה המשותפת מהצהרה מוסרית לאסטרטגיה עסקית של ממש.
ההתגייסות הרחבה של הקהילה העסקית לאחר מאי 2021, לצד כניסתה ההיסטורית של רע"מ לקואליציה, סיפקה רוח גבית נדירה לעשייה אזרחית מעשית. גופים כמו גבעת חביבה קיבלו לגיטימציה מוסרית ומערכתית להרחיב את פעילותם, ומרחבים של שותפות בין יהודים לערבים החלו לצמוח ביעילות ובקצב מעודד.
תוך חודשים ספורים בלבד נרשמו תוצאות מורגשות: צוותים משולבים בבתי חולים הציגו לא רק טיפול רפואי מקצועי, אלא גם אמירה אזרחית עמוקה על האפשרות לשתף פעולה בזמן מצוקה; שיתופי פעולה בתחבורה ציבורית אפשרו למאות אלפי אזרחים לחוות שירות שבו יהודים וערבים פועלים יחד במרחב ציבורי; ובמקומות עבודה שונים הוטמעו נורמות של שותפות שוויונית, כבוד הדדי וריבוי קולות.
זו היתה תקופה שבה נדמה היה שישראל הצליחה, ולו לרגע, לרקוח נוסחת ריפוי בין קהילותיה. העולם העסקי, שבדרך כלל נחשב ניטרלי או מרוחק, הפך לשחקן חברתי, לסוכן שינוי עם השפעה עמוקה. קמפיינים פרסומיים לא נראו רק כמסרים תקשורתיים, אלא כהצהרות של אחריות אזרחית. אולם דווקא מתוך שיא ההצלחה – הגיעה ההיעלמות.
האירועים שהתרחשו אחרי 7 באוקטובר 2023 סימנו נקודת שבר חדשה, חדה וכואבת ביחסים שבין יהודים לערבים בישראל. לפי מחקרי גבעת חביבה ואקורד, בשנתיים האחרונות אנו עדים להתפוררות מדאיגה של הרקמה האזרחית המשותפת: האמון נשבר, תחושת הביטחון ההדדי נעלמה והמרחב הציבורי הפך טעון, מתוח ולעיתים עוין. פחדים אישיים מכתיבים התנהגויות ציבוריות, ותגובות של ניכור זלגו לא רק לרשתות החברתיות, אלא גם לחצרות בתי ספר, לרחובות ולמקומות עבודה.
בקרב בני הנוער, דור העתיד, ניכרת מגמה מדאיגה אף יותר: גזענות גלויה, השפעה גוברת של תכנים קיצוניים והיעדר מסגרות חינוכיות משמעותיות שמקדמות שותפות ודיון. השיח הדומיננטי הפך לצעקה, והדיאלוג – לשקט רועם. תחושת האפשרות לחברה משותפת, שנבנתה בעמל רב בעשורים האחרונים, התפוררה כמעט לחלוטין.
ההיסטוריה, כך נדמה, חוזרת על עצמה. רבים מדמים את הלך הרוח הנוכחי לתקופה שאחרי אירועי אוקטובר 2000, אז נוצר נתק עמוק, שהפך להחרמה הדדית ולשיח של דמוניזציה. לקח עשור שלם עד שחזרנו למסלול של תיקון. העשור ההוא לא קרה מעצמו. הוא דרש התגייסות של עמותות, אנשי חינוך, פעילים אזרחיים – ובעיקר שותפות של הציבור כולו. כעת, בנקודת הזמן הנוכחית, אם לא תירשם התגייסות רחבה, ממוסדת ואמיתית, יש סכנה שהקרע ילך ויעמיק. ושלא כמו בעבר, הפעם אין לנו ביטחון שהריפוי יהיה אפשרי, או שלחברה הישראלית יש את המשאבים ואת הרצון לעבור את התהליך שוב.
דווקא בעידן שבו הקיטוב מתרחב, התודעה הציבורית מתחדדת, והחברה הישראלית ניצבת בפני אתגר אזרחי חריף – הקולות החיוביים, המאחדים, מתכנסים לדממה. מאז 7 באוקטובר, המגזר העסקי, שהיה בעבר מקור תקווה והתגייסות, בחר להתנער מאחריותו החברתית ולסגת לאחור. מֵיזמים שהיו לפנים של החברה המשותפת – קמפיינים, תקשורת מגשרת, שותפויות מגזריות – נעלמו מהשטח, והזירה שננטשה התמלאה תוך זמן קצר בקולות של ניכור, עוינות ודמוניזציה הדדית.
אל תוך הוואקום הזה נכנסו קבוצות בעלות אג'נדות מוצהרות של קיטוב: נערי הגבעות, גרעינים תורניים, תומכי בן גביר ודומיהם, אנשי אידיאולוגיה שאינה רואה בשותפות ערך, אלא איום. מצוידים במימון, בשיח בוטה ובנוכחות מתגברת במרחבים החינוכיים והציבוריים, הם הצליחו להכתיב נרטיב קיצוני שמחלחל אל תוככי מערכת החינוך, הרשויות המקומיות ואף אל שוק העבודה.
הנסיגה של העסקים היא אינה רק השתמטות מאחריות, אלא גם אובדן הזדמנות. הם, שפעם שימשו שותפים לבניית מרחבים שיתופיים, מניחים כיום לקבוצות שוליים לקבוע את הטון. אדישות זו עלולה להכשיר את הקרקע להעמקת השסע, להפיכת הדיאלוג הציבורי לשיח של איומים ולפגיעה ארוכת טווח ביציבות החברתית והכלכלית של המדינה.
היעדר פעולה מצד המגזר העסקי אינו ניטרלי. שתיקה בימים כאלה היא עמדה, והיא מאפשרת לקולות קיצוניים להשתלט. זה הזמן שבו עסקים חייבים לצאת מהצללים ולהשמיע קול ברור. במיוחד אלו שבהם עובדים יהודים וערבים יחד – הם אינם רק בעלי אחריות מוסרית, אלא גם מעשית. הם יכולים לעצב מרחבים בטוחים ונורמות של שיח אזרחי, ובכך להעניק תקווה.
חברה משותפת, שכוללת יחסים של כבוד, שוויון, שותפות והכרה הדדית, אינה רק יעד חברתי; היא בסיס חיוני ליציבות כלכלית ולשגשוג אזורי. היא מאפשרת פיתוח אזורים גאוגרפיים שנחשבו שנים בשולי הכלכלה, מייצרת הזדמנויות תעסוקה חדשניות ומחזקת את כושר ההתמודדות של המשק עם משברים.
לאחר מאי 2021, עסקים בישראל החלו להבין שקידום חברה משותפת פירושו לא רק לתקן יחסים, אלא גם לבנות מנגנון עסקי חכם שמבוסס על גיוון תרבותי, פיתוח הון אנושי והרחבת שווקים. אך עם התרופפות השיח סביב חברה משותפת, ובעיקר עם התעצמות הקיטוב לאחר אוקטובר 2023, נדרש כעת מהלך מחודש, עמוק ומחייב מצד המגזר העסקי.
חברות ישראליות, במיוחד אלו הפועלות עם צוותים מעורבים ומספקות שירותים לקהלים מגוונים, אינן יכולות עוד להרשות לעצמן להתנהל בנפרד מהמציאות החברתית. חברה משותפת היא לא סיסמה. היא אחריות מוסרית, כלכלית ואזרחית.
מאמרו של מוחמד דראושה, מנהל אסטרטגיה של גבעת חביבה, באתר שיחה מקומית.
