אנחנו שומעים את זה שוב ושוב: “האוהדים צריכים לקחת אחריות”, “הקומץ פוגע בכולם”, “צריך יד קשה”. אבל באמת, למה שתהיה להם אחריות?
חוויית האוהד בכדורגל הישראלי מופקרת, מבולגנת ולעיתים פשוט משפילה. אוהדים שמשלמים מאות שקלים כדי לצפות בקבוצה שלהם מוצאים את עצמם מתמודדים עם תורים בלתי נגמרים, אלימות מיותרת מצד גורמי האכיפה, יחס מזלזל מהמנהלות ומההתאחדות כל זאת בלי תחושת ביטחון בסיסית. אז למה בעצם שירגישו אחריות לאירוע, כשאף אחד אחר במערכת לא נושא באחריות אמיתית?
אולי הגיע הזמן שקברינטי הכדורגל בישראל יפנו את הזרקור פעם אחת לכיוונם? היכן המסקנות שלהם מכל אותם אירועים אלימים שחוזרים על עצמם מדי עונה? היכן הרפורמה שכה נדרשת רפורמה שבמרכזה שיתוף פעולה עם אוהדי הכדורגל, מתוך הבנה שאי אפשר לצמצם אלימות וגזענות מבלי לשתף פעולה עם מי שמאכלסים את היציעים?
אתמול בוטל משחק הדגל של הכדורגל הישראלי, והחצים שוב כוונו כלפי מטה אל האוהדים. בקרוב תכונס ועדה בכנסת, שוב ידברו על “החרפת הענישה”, על מצלמות, על קנסות ועל מגנומטרים. אף אחד, כרגיל, לא יעז לדבר על מה שבאמת חשוב: איך בונים מחדש את האמון בין האוהדים למערכת.
המשטרה, ביודעין או שלא, כשלה בתפקידה לשמור על הסדר הציבורי. גרוע מכך במקום להרגיע את השטח, היא בחרה לפוצץ את האירוע, מה שהוביל לגל מעצרים ולתמונות קשות של אלימות נגד אוהדי הפועל תל אביב. אלו מראות שמי שעוקב אחרי הכדורגל הישראלי כבר ראה אינספור פעמים: רימוני הלם ביציעים, אוהדים מתחבאים מאחורי רכבים, עצירות משחקים בשל אבוקות, והבטחות ריקות ש“הפעם זה יהיה אחרת”.
במחזור ה־15 של עונת 2022/23, במשחק בין מכבי נתניה למכבי חיפה, שוטרים נכנסו ליציעים וזרקו רימוני הלם לעבר אוהדים. בדרבים התל־אביביים של אותה עונה נעצרו משחקים בשל אבוקות, גם אחרי שהותקנו רשתות וגדרות חדשות. בעונת 2023/24, שוב אותן תמונות: פירוטכניקה מחוץ לאצטדיונים, מעצרים אלימים, צפיפות בכניסות ואין שינוי אמיתי באופק. אוהדי מכבי חיפה במשחק מול בני סכנין הציתו פירוטכניקה רבה מחוץ לאצטדיון, דבר שאף פגע במספר כלי רכב והבעיר אותם.
עוד באותה עונה, הדרבי התל־אביבי הצית את שיח הכדורגל בישראל, כאשר 27 אוהדי הפועל תל אביב נעצרו וספגו אלימות קשה מאוד מכוחות המשטרה, אשר גם יצרו צפיפות רבה בכניסה לאצטדיון בלומפילד.
וכמובן, בעונה שעברה, הדיווחים על פיצוץ שני משחקים בין הפועל באר שבע לסכנין ובין מכבי חיפה למכבי תל אביב (כל אחד מסיבותיו שלו) מלמדים אותנו דבר אחד: חוסר הרצון לשנות את תמונת המצב במגרשי הכדורגל בישראל ברור.
ועדיין, הפתרונות קיימים. תכנית “בועטים את הגזענות והאלימות מהמגרשים” הציגה את “התוכנית הלאומית לבניית תרבות אהדה בישראל”, שמטרתה לעבוד יחד עם האוהדים כדי לייצר חוויית כדורגל בטוחה, מהנה וזמינה ליותר אוהדים ואוהדות.
החזון פשוט וברור: פעילויות חינוכיות, עירוב אוהדים בתהליכי קבלת החלטות, דאגה לתנאי האוהד – מהליך רכישת הכרטיס ועד חזרתו הביתה לצד אכיפה עקבית, לא בררנית, ומעורבות קהילתית אמיתית. אלה לא סיסמאות; אלה הכלים שיכולים לשנות מציאות.
אז כנראה שבדיון הבא בכנסת שוב נשמע את אותן סיסמאות ישנות: “להוציא את הקומץ מהיציעים”, “יד קשה של המשטרה”, עוד מצלמות, עוד מגנומטרים ודוגמאות נוספות שבהחלט יוכלו לסייע במאבק בחוליגניזם שקיים בכדורגל הישראלי ויש להוציאו מהמגרשים בהקדם. אך כל עוד לא יאבקו בחוליגניזם מצד אחד ויציעו אלטרנטיבה מהצד השני, הרפורמה פשוט לא תעבוד.
אבל אולי, רק אולי, מישהו יעז לשנות את התבנית ולפעול באמת למען הכדורגל הישראלי.
כי בסוף, עם כל ההצהרות, הקנסות והמצלמות דבר אחד נשאר נכון תמיד:
בלי אוהדים אין כדורגל.
הטור פורסם בישראל היום.
